פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כג · פסוק לב
לא-לב. בראשונה היה מן הצורך להשלים, כי העינוי ביום הכיפורים הוא חוק עולם ואינו תלוי במקדש אלא עומד בתוקפו בכל מושבות העם. המלים "חקת עולם וגו'", כשם שהן מוסבות אל החוק הקודם, כך מתכוונות הן גם אל החוק שלאחר כך, מה שמוכח מן הפסוק בויקרא טז לא (ראה לעיל). כאן מקדימה מצוות ההשבתה למצוות העינוי, כמו בכתוב המקביל בויקרא טז לא. וזה בא להגיד, שלא רק שביתת המלאכה אלא גם הצום אינו תלוי בקיום המקדש והבאת קרבנות. את "בתשעה לחדש" יש לקשור – כפי שפיסוק הטעמים מוכיח – אל "תשבתו שבתכם", ולא אל "ועניתם". גם בחוק הפסח, שמות ב יח, באה המצוה לאכול את המצות מערב עד ערב. ומפסח אפשר בוודאי להקיש על כל המועדים, שזמנם מערב עד ערב. ואולם בנוגע ליום הכפורים, המובדל משאר המועדים, היה צורך לחזור על הדין הזה. "תשבתו שבתכם", קובע שני זמנים: תשבתו "בערב" יום תשיעי, וגם "מערב עד ערב".
חז"ל מצאו כאן אסמכתא למצוה, שגם ביום הכיפורים וגם בשבת ושאר המועדים יש להוסיף קצת מחול על הקודש. אולם אין עונש כרת חל על חילול תוספת זו ביום הכיפורים. ועוד נסמך כאן הדין, כי בתשיעי יש להתחיל בצום רק בערב, ואילו ביום חייבים לאכול (יומא פא:). האכילה בערב יום הכיפורים מבליטה את העינוי ביום כפור, כהבעה נכונה לרעיון הכפרה (הירש).
מהותו של יום הכיפורים משתקפת באופן ברור ומדויק בשם שהוא מכונה בו. ביום זה ניתנת מחילה כללית וקרבים קרבנות לכפרה, כדי לטהר את הקודש "השוכן בתוך טומאות ישראל". לפי "סדר עולם" (השוה רש"י לדברים ט יח) ירד משה ביום הכיפורים מהר סיני ושני הלוחות השניים בידו ובישר את הסליחה על עוון העגל. אולם מאורע זה אי אפשר שהיה הגורם לקביעת יום הכיפורים בעשרה בתשרי, כי לפי מה שבררנו לעיל בהקדמה לחוקי המועדים, נקבע יום הכיפורים כבר במתן החוקים הראשונים בעליית משה הראשונה. אלא, להפך, ה' הקרה, כי דווקא באותו יום שנקבע כבר ליום כיפור נתבשר ישראל על הסליחה, כדי שעל ידי זה יווכחו לדעת, שיום זה נועד לכפרה. ועתה מתעוררת השאלה: מה טעם נקבע דווקא היום העשירי בתשרי ליום הסליחה השנתי? התשובה, שיום הכיפורים נקבע בחודש השבתון אינה מניחה את הדעת, שאם כן, היה יותר מתאים לקבוע אותו ביום האחד בתשרי. ולכן אנו נוטים לדעתם של איוולד וקייל, שיום הכיפורים הוא חג ההכנות לחג הסוכות. חג הסוכות הוא החג הגדול של השמחה, בו ישמח ישראל, אחרי קבלו מיד אלוהיו את ברכתו המלאכה, בו יביע את רצונו במקום הקודש להתענג על עשרו בקרבת ה'. אולם שמחה זו אפשר להשיג רק לאחר שישראל התפייס עם ה' והתעורר לחיים חדשים מנוקים מעוון. רק אז אפשר לישראל להתייחד עם אלוהיו, כשהוא טהור מחטא. "מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך, הולך תמים ופעל צדק וגו'" (תהלים טו), "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב וגו'" (שם כד). בחרטה ובתשובה, בצום ובשבתון ביום הכיפורים ייעשה ישראל ראוי לידבק בשכינה ויכין את עצמו לקראת השמחה הגדולה ביותר. וכשם שעם ישראל היו מצווים במצרים להכין את קרבן הפסח מעשרה בניסן כדי להתכונן ליציאה ביום החמשה עשר, כך היה עליו להתכונן החל מעשירי בתשרי לחג הסוכות. אולם בזה לא אבדה לו ליום כיפור עצמאותו וחשיבות עצמו, אלא הכוונה כי יום הכיפורים הוא היום המתאים ביותר לסידור ההכנה המוקדמת לקראת חג הסוכות. עם זה עומד יום הכיפורים השנתי בחשיבותו העצמאית כחג במטרה מיוחדת. שאפילו יום טוב של ראש השנה בא כהכנה לו.
וכך צריכים אנו להבין את ענינו של ראש השנה. בראשית השנה האזרחית, באותם הימים שהעם אוסף את תבואת ארצו אל מקום בטוח, ועומד להכין לחמו לשנה הבאה על ידי זריעת השדה, באותם הימים, שכל מעשי ישראל ודאגותיו, כל אושרו ותקוותיו של בן ישראל שקועים בנכסיו החומריים, בעצם הזמן ההוא, ביום הראשון של השנה החדשה, יישמע קול השופר, המזכיר את קול ה' הקורא את האדם אליו מתוך עסקיו, ומזהירו שקודם שיפנה ליהנות מאושרו ולשמוח בו, עליו לחלות את פני בוראו, ושכל עושרו הוא הבל וריק כל זמן שנפשו נפגמה מכתמי העבירות והוא מתהלך עלי אדמות כמורד האלוהים. קול ה' קורא לתשובה. וקול זה דומה לקול שופר היובל, כי הרי הוא הנותן אות לשיבת כל אדם וכל הנכנסים מעבדות זרים אל החירות שניתנה מיד ה' ואל היעוד המקורי, ואותה החשיבות שיש לתרועה של יובל ביחסים שבין אדם לחברו וביחסי הרכוש, יש לתרועה של ראש השנה ליחס המוסרי שבין אדם למקום, אלוהים ניצב בתוכנו, וקורא לנו לצאת מהתנכרותנו, מכל התרחקות שהתרחקנו מאתו בכל מקום ובכל זמן ובכל צורה שהיא, כשהתמסרנו לאחר ולא לו לבדו היחיד והמיוחד (הירש). ברוח התורה עצמה קראו חז"ל את עשרת הימים הראשונים של השנה "עשרת ימי תשובה". עשרת הימים האלה מתחילים בראש השנה, שבו קורא השופר לתשובה. ומסתיימים ביום הכיפורים, יום הסליחה הגמורה לאלה שמיטיבים את מעשיהם. בצדק מעיר הירש, שהתרועה שעליה מדובר בבמדבר י ה מתפרשת כאות לעקירת המחנה, וגם אלה שקול התרועה בראש השנה מגיע אליהם, יתעוררו ויקומו, ייחלצו מתוך סבך עוונותיהם וילכו באור ה'. "אשרי העם ידעי תרועה ה' באור פניך יהלכון". (תהלים פט טז).
זמן מתן חוק יום הכיפורים
בין כל אותם המועדים שהחוק ציין אותם כמקודשים, הנועדים למנוחה ולהתרוממות מתוך השקיעה בהבלי החים אל בורא עולם, לקח מאז ומתמיד מקום בראש, אותו היום שבו מיטיב ה' לעמו בכיפור ובכיסוי כל עוונותיו שבעבר וקורא לו לחדש את חייו ולשפר אותם. הרצינות הטבועה באופיו של יום זה, הקפדנות החמורה בדרישת קידוש היום ובברכה הנעלה שהוא מבשר, יחד עם העובדה כי רק פעם אחת בשנה הוא כובל את יצר האדם למשך מעת לעת, כל אלה השפיעו בכל הזמנים ומשפיעים גם היום, שאפילו אלה, שבמשך כל השנה פנו עורף למצוות, קידשו והעריצו את היום הזה וקיבלו על עצמם בנפש חפצה את כל הסיגופים במשך עשרים וארבע שעות, כדי לקבל על ידי כך היתר לחיים שרירותיים למשך השנה כולה. וכך מתבאר לנו אותו החזיון המתמיד, שהנביאים שהתרעמו על כל מיני עבירות על חוקי ה', אינם קובלים על חילול יום הכיפורים ועל פי רוב אף אינם מזכירים אותו. במקרה גם לא נזכר יום זה בחלק הסיפורי של התנ"ך, וכל מבקר מתון יבין גם את זאת, כי הסיבה היא, שלא היתה הזדמנות לדבר על המועד הזה. אם נדבר רק על הספרים שלפני הגלות, הרי נמצא שבחלקים ההיסטוריים של הנ"ך (התורה אינה נכנסת, כמובן, בחשבון זה) לא נזכרו חג השבועות וראש השנה אף פעם, חג הפסח נזכר פעמיים, בימי יהושע ובימי יאשיה. וחג הסוכות רק פעם אחת, בימי שלמה, ואילו היתה חלה חנוכת בית המקדש של שלמה במקרה בזמן אחר, ולא בחודש השביעי, כי אז לא היו גם לחג הסוכות שום רישומים בספרים שמלפני הגלות (אם אין מסכימים לאותם המבקרים, המייחסים את זכריה יד טז ואילך לתקופה שמלפני הגלות). ואמנם, הרבה מבקרים, כגון קנובל, איוולד, בליק, סטיהילין, די וויטי, שראדר, דילמאן, לא הרשו לעצמם להסיק מתוך העובדה, שיום הכיפורים אינו נזכר בספרי נ"ך, שום מסקנה שכוונתה לערער על עתיקותו של החג הזה, ורק בזמן האחרון מצאה חן השערתם של ג'ורג' וואטקי, שהתורה חוברה בימי הגלות או במאוחר יותר, בעיני מרבית המבקרים, והם השתמשו בין השאר גם בעובדה, שחוק יום הכיפורים, שמלבד במקומו אינו נזכר עוד, אי אפשר שמקורו יהיה מזמן שלפני גלות בבל.
באריכות ובפרוטרוט ניסה ווכסלר בכה"ע של גייגר (שנת 1863, עמ' 113 ואילך), להראות כי יום הכיפורים לא היה ידוע בזמן בית ראשון, ואפילו לא בימי עזרא ונחמיה, ולכן הכתובים בתורה, שמדובר בהם על יום הכיפורים מקורם בזמן שאחרי גלות בבל, ולו מסכים גייגר עצמו בכה"ע שלו (1864/5, עמ' 179 ואילך) וכמובן גם אסכולת גראף וולהאוזן. ולכן אין אנו חושבים למותר לחקור ולבחון את הנימוקים שהביאו להוכחת שיטתם, שיום הכיפורים מוצאו מזמן מאוחר. אולי אפשר יהיה, אדרבה, להביא ראיה שיסוד יום הכיפורים הוא מתקופת משה רבינו.
כבר העירונו, שרשאים אנו לדחות כל "הוכחה מתוך שתיקה", כי הרי על יסוד זה שהתורה עוברת בשתיקה על מצוה זו או אחרת, אפשר היה לשלול את עתיקותם של הרוב המכריע של חוקי התורה. והאם אין זה מספיק, שיום הכיפורים נזכר בתורה בששה מקומות? ועוד: באחד הפסוקים הלאה (ויקרא כה ט) צווה להכריז ביום הכיפורים על שנת היובל בתקיעת שופר. ומשום שעל ידי זה נקשר חוק היובל בחוק יום הכיפורים, (הנחתם של כמה מן המבקרים האחרונים, שויקרא כה ט, כולו או חלקו, ניתוסף בזמן מאוחר, תופרך להלן), רואים המבקרים את הצורך לדחות גם את זמן פרסומו של חוק היובל לתקופה שלאחר הגלות. ועל כן כל הראיות, שיש להביא להוכחת המקור הקדום של חוק היובל, כוחן יפה גם בענין יום הכיפורים.
עד כמה קלושה ה"הוכחה מתוך שתיקה" אפשר לראות לא רק על יסוד הדוגמאות שהבאנו לעיל לגבי שבועות וסוכות, אלא גם מתוך דוגמה יותר מאלפת. הרי חוקי הקרבנות היו, אליבא דכולי עלמא, בימי בית ראשון אותן מצוות התורה שרוב העם שקד עליהם, והנביאים אינם נלאים להוכיח את בני העם על שחשבו שעושים טובה לה' בהקריבם קרבנות. פעמים אין מספר נזכרה בכתובים העלאת הקרבנות, עם כל זה נאמר רק בשני מקומות (מלבד ביחזקאל) בפירוש, שבזמן יותר קדום הקריבו גם חטאות. מבקרים אחרונים אומרים אפילו על סמך זה, שאת החטאות הנהיגו בזמן מאוחר מאד. אמנם, כתוב בתהלים (מ ז): "עולה וחטאה לא שאלת", אלא שפרק בתהלים אינו מפריע ביותר, מה שלא מתאים להשערה מסלקים הצידה לתקופה שלאחר הגלות. ואפילו הכתוב שבמלכים-ב יב יז: "כסף אשם וכסף חטאות", מציין, לדעתם, תשלום קנס. אולם דברי הנביא הושע (ד ה): "חטאת עמי יאכלו" מוכיחים בלא כל ספק את הקרבת חטאות באותו זמן, אלא שהוא מוכיח את הכהנים שהם אינם אוכלים את החטאת, כפי שכתוב בתורה (לעיל י יז): "לשאת את עון העדה", אלא: "ואל עונם ישאו נפשו", כלומר: מצרפים נפש העם אל עוונם הם. על כל פנים רואים אנו מדבריו הקצרים של הנביא הזה, לא רק שהביאו קרבנות, אלא גם שהיו נאכלים לכהנים (ראה בביאור לפרק ה כד). ואם על החטאות, שהובאו לאלפים במשך השנה, מדברות רק שתי רשימות, שבלא ספק הן מזמן שלפני הגלות, מה פלא כי על יום הכיפורים שחל רק פעם אחת בשנה, לא מדובר כלל, (אף יוספוס קדמוניות יא י ג, מספר מאורע שלפי התלמוד יארע ביום הכיפורים, ואינו מזכיר את המועד הזה בשמו. האם גם בימיו לא הונהג עוד המועד הזה?).
אולם, האם באמת לא נזכר על דבר יום הכיפורים שום דבר בכתבי הקודש חוץ מבתורה? אמנם, מי שמחזיק בהנחה, שלפני הגלות לא היה קיים יום הכיפורים בכלל, לא ימצא את זכרו בשום מקום. אבל החוקר, שמאמין כי סדר החגים שבתוכם היה יום הכיפורים תופס את מקומו, מצוי היה מקדמת הימים, הוא ימצא אותו בלא התאמצות יתירה בכל מקום שבו מדברים הנביאים על המועדים בכללם, אף אם אינו נזכר בשם זה דווקא. כך הבין רב סעדיה גאון את הפסוק בהושע ב יג: חגה חדשה ושבתה וכל מועדה" – "חגה", אלו הם שלוש רגלים, "וכל מועדה", אלה שלושת המועדים האחרים: ראש השנה, יום הכיפורים, ושמיני עצרת (השוה רד"ק, שם). השבעים מצאו גם בישעיה א יג את "יום הכיפורים הגדול״ (ἡμέρα μεγάλη… νηστεία), גם לפי הנוסח המסורתי קרוב לוודאי שבכנויים הכלליים: "קרא מקרא", "ועצרה", "ומועדיכם", כלול גם יום הכיפורים, בפרט לאחר ששלוש הרגלים נזכרו כבר קודם לכן בפסוק יב, במלים: "כי תבאו לראות פני" והמלה "עצרה" רומזת, כנראה, גם על צום (השוה יואל ב טו). את גירסת הנוסח שהיתה לפני השבעים כאן, אי אפשר לקבוע בוודאות. לדעת גרץ (מונטאסשריפט 1886, עמ' 195) קראו בסוף פסוק יג "צום ועצרה". ושמא ביארו את המלה "און" (שפירושה: עמל, טורח) "עינוי נפש" (צום).
ביתר וודאות אפשר להוכיח מתוך ספר יחזקאל שהוא מדבר על דבר יום הכיפורים, אם כי לא קרא אותו בפירוש בשמו. הלא כך כתוב ביחזקאל מו יא: "ובחגים ובמועדים תהיה המנחה וגו'", וזה אחרי שקודם לכן בפסוקים ג-ו, דובר על שבתות וראשי חדשים. ועוד מצוה הנביא בפרק מה פס' יז: "ועל הנשיא... בחגים ובחדשים ובשבתות, בכל מועדי בית ישראל הוא יעשה את החטאת ואת המנחה ואת העולה ואת השלמים". מכאן, שהנביא ידע חוץ משבת, ראש חודשים וחגים (שלוש רגלים) גם מועדים. והנה בויקרא כג נקראים כל הימים הטובים הנזכרים שם בשם מועדים, אבל רק שלושה מהם, היינו פסח שבועות וסוכות, הם גם חגים, ונקראו בשם זה כבר בספר הברית, שמות כג: יד-טז, לד: יח, כב. גם יחזקאל (מה: כא, כג, כה), מציין את פסח וסוכות כחג. על חג השבועות אינו מדבר, אבל בוודאי הוא כולל אותו בתוך ה"חגים", כי הרי אותם החלקים של התורה, שלעת הכל הם המוקדמים ביותר, קוראים אותו בשם "חג". ואם יחזקאל יודע עוד "מועדים" מלבד ה"חגים", וודאי הוא מתכוון בשם זה אל ראש השנה ויום הכיפורים (ואולי גם אל שמיני עצרת), כשם שהתכוון במלים: "ומלא חפניך גחלי אש" (י ב) אל פיסקה ידועה בחוק יום הכיפורים (ויקרא טז יב). שהמלים "האיש לבוש הבדים", שבאותו הפסוק, רומזות על הכהן הגדול ביום הכיפורים – הראינו כבר בביאור לעיל טז ה.
ואף בפירוש נזכר "יום צום", שהוא יום הכיפורים, בישעיה פרק נח. זקש העיר בצדק ב"כרם חמד" ז, עמוד קכד ואילך, שבפרק זה לפנינו נאום שנשא הנביא לפני העם שהתאסף ביום הכיפורים שבשנת היובל. כי יום זה הזכיר התחייבות כפולה: המצוות הראשונות כלפי ה', צום ומנוחה, והשאר כלפי בני אדם, שיחרור העבדים והחזרת הנכסים שנקנו. את מצוות הצום קיימו בהקפדה, אבל את קיום המצוות האחרות עיכבו הקמצנות ואהבת הבצע של רוב בני העם. השופר הרים אמנם כבר את קולו בכל הארץ, אך הלחץ והעריצות עוד שררו בכל. אז קרא ה' אל נביאו, אשר משחו (לפי סא א ואילך) "לקרוא לשבויים דרור" (השוה: "וקראתם דרור" בחוק היובל, ויקרא כה י), "לקרוא שנת רצון", (גם איוולד, Alterth, מהדורה שניה, עמוד 424, ואחרים, רואים כאן רמז לחוק היובל וראיה שהחוק הזה היה נשמר על ידי טובי העם) – אל נביאו זה אומר ה': "כשופר הרם קולך" כאותו שופר שזה עתה נדם קולו בלי לעשות רושם, הרם אתה עכשיו את קלך "והד לעמי פשעם". הנביא מסביר אחר כך לעם הנתעה, שבצום בלבד אין ממלאים עוד את רצון ה' ועל כן אין לקוות לישועה ולהצלה מצידו, אלא מלבד הצום צריך למלאות גם את שאר דרישות היום: "הלא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו, הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית".
אותו פרק נח בישעיה ייחסו אמנם המבקרים המאוחרים ביותר – שכבר גייגר קדם להם (בספרו אורשריפט) – לתקופה שלאחר הגלות, אולם, אף אם מאחרים אותו ביותר (כגון דוהם, שלדעתו מקורו בימי נחמיה), עם כל זה מוכיח היחס שבין פרק זה לבין חוק יום הכיפורים את ביטולה של אותה המסקנה, שהוסקה מן התעלמותו של פרק ח בספר נחמיה מענין יום הכיפורים. ועוד שהרי כפי שנראה להלן, נרמז בישעיה סא א-ב. אשר שייך לתקופה קדומה יותר, (השוה באודיסין, מבוא לכתבי הקודש, עמוד 395), על שנת היובל, והרי חוק היובל נשען על חוק יום הכיפורים. ועוד יש להעיר, כי הפרשה שקודמת לפרק נח (נו ט-נז יג), המדברת על עבודת גילולים בישראל, מתאימה יותר לזמן שלפני הגלות, וכך אין דבר שמונע להכיר בדעה, שפרק נח שייך לתקופה שלפני הגלות, ולקבל את השקפתו של זקש, מלבד ה"אני מאמין" של המבקרים. אולם, קרוב מאד לוודאי, שלמימי יאשיהו התאמצו הנביאים להפיץ את תורת משה רבנו על כל דרישותיה וגם את חוק היובל, ושהם השתרשו לפחות בלב טובי העם.
ברם, ווכסלר (בכתב העת של גייגר 1863, עמוד 133 ואילך) סובר, שמצא רישומים גלויים לכך, שיום הכיפורים לא היה ידוע במשך כל ימי הבית הראשון ועוד זמן מה אחר הגלות. הבה נתבונן ברישומים אלה, הרישומים הראשונים נמצאים, כביכול, במלכים-א ח סה: "שלמה הקהיל את כל ישראל לחנוכת המקדש, היא נמשכה ארבעה עשר יום, ובתוכם גם יום הכיפורים אך הוא לא נעשה". –אולם, במטותא מינך, היכן כתוב שיום הכיפורים לא נעשה? – אין נזכר כאן, שיום אחד חגגו גם בתורת יום-כפורים! אבל הכתוב אינו מקפיד להזכיר זאת באופן מיוחד, כמו שאינו מזכיר שבמשך ארבע עשר יום אלה עשו גם את השבת פעמיים. אלא, כשם שהכתוב היה יכול להניח, כי הכל יודעים שבכל יום שביעי חלה שבת, כך יכול היה להניח שיום הכיפורים ידוע לכל אחד. ובכן, אין שום רמז על כך בכתוב שיום הכיפורים לא קויים אז, (שלא היתה סתירה בין שמחת חנוכת הבית ובין חגיגת הכיפורים, מוכיחה העובדה, כי בימי בית שני היתה נערכת ביום הכיפורים חגיגה עממית ומחולות, השוה משנת תענית ד ח. השוה גם "המגיד" 1876, עמוד 343). רק ר' יוחנן (מועד קטן ט.) אומר: "אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכיפורים", אבל התלמוד מפרש, שרק את הצום לא קיימו, משום ש"אין שמחה בלא אכילה ושתייה", ואילו שאר המצות קיימו. ומה שנוגע לצום באותו יום הכיפורים, אין אנו מחוייבים לקבל את דברי האגדה של התלמוד, מותר לנו להסכים לדעתו של אברבנאל, שאמנם חגגו גם ביום הכיפורים בהקריבם קרבנות החג, אבל לא אכלו ביום הזה (השוה גם ראב"ע לבמדבר ז מח), ואם אמנם נקבל את השקפתו של התלמוד, הרי נקבל גם את טעמו שמתקבל על הדעת, שבאותה שנה אכלו ושתו ביום הכיפורים על סמך קל וחומר שלמדו, שלפיו קרבנות חנוכת הבית נאכלים אפילו ביום הכיפורים.
חשובה ומכריעה יותר, כביכול, היא הוכחה אחרת. בספר נחמיה פרק ח כתוב, כי ביום השני לחודש השביעי קרא עזרא לפני אסיפת עם בתורה ומצא כתוב בה: "אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחדש השביעי", ועל סמך זה הוחג חג הסוכות. ומה – כך שואל ווכסלר – בנוגע ליום הכיפורים? אולם, כבר העיר הרצפלד בספרו Geschichte d. Volkes Israel I, עמ׳ 433, כי אותם הכתובים תופסים מרובה ולכן אין תופסים אף את המעט. הרי לכותב דברי- הימים של אותה תקופה היה ידוע בוודאי החג של יום הכיפורים והוא כעורך האחרון של ספרי עזרא ונחמיה לא היה משמיט את הידיעה, כי עם ישראל חגג גם את יום הכיפורים. אילו היה בכלל צורך להזכיר דבר כזה. אלא שזה נראה למותר, כשם שלא הזכיר גם את שמירת השבת. כאן מסופר רק שבאותה שנה חגגו ועשו להם סוכות בחגיגיות מיוחדת. והטעם להדגשה זו נמצא שם: "כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן". קיום יום הכיפורים, אשר וודאי שמרו אותו גם בשנות הגלות וקודם לכן, לא נזכר לפי זה כלל. מלבד זה הראינו לעיל, (בקונטרס ממחרת השבת, בקטע 'דעת המסורת', ד"ה על כך שאין) שחוקי ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות שבויקרא כג קשורים באופן הדוק זה בזה, כך שבספר התורה, שמתוכו קרא עזרא לפני העם את חוק הסוכות, היה נכלל גם חוק ראש השנה ויום הכיפורים, אין להבין כל עיקר, כיצד באים להסיק מתוך הסיפור שבספר נחמיה, שחוק יום הכיפורים לא נמצא עוד בזמן ההוא בספר התורה. שכן אפילו אם נניח (לא שנסכים), שלא עשו אז את יום הכיפורים, הרי אפשר, שהטעם הוא משום שחשבו אז על יסוד ויקרא טז, שתנאי הכרחי לחגיגת יום הכיפורים הוא גם נוכחותו של ארון הברית בקודש הקדשים.
ולבסוף מביאים עוד ראיה ממקום שלישי להוכיח, כי מוצאו של יום הכיפורים הוא מזמן מאוחר. הנביא יחזקאל כאילו לא ידע עד על יום זה. את זאת רוצים להסיק מתוך הפסוקים דלקמן. כתוב ביחזקאל מה יח-כ: "כה אמר ה' אלהים בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש וכן תעשה בשבעה בחדש מאיש שגה ומפתי וכפרתם את הבית". כבר ג'ורג' (Die altern Jud. Feste, עמ׳ 299), הסיק מפסוקים אלה, שיחזקאל לא ידע כלל על יום הכיפורים שבתורה, ולכן קבע את טיהור המקדש, שלפי התורה צריך להיעשות ביום הכיפורים, ליום האחד והשבעה בניסן. ולזה הוסיף עוד ווכסלר (שם, עמוד 117), שיום שבעה בניסן נקבע לחגיגת כיפורים חשובה יותר, לכפר על אלה שחטאו מתוך שגגה ופתאות, "מאיש שגה ומפתי", וזה נעשה בשביעי לחודש, משום שהיום הראשון היה בלאו הכי חג. להחלטה זו, שיחזקאל לא ידע עדיין על יום הכפורים, נצטרפו כל אלה שלדעתם החוקים של יחזקאל הנביא קדמו לחוקי תורת כהנים של התורה. ואנחנו נוכיח, לעומת זאת, ראשית, כי על כרחנו ידע יחזקאל את יום הכיפורים. ואילו שדעתם של ג'ורג' ואחרים המחליטים, שיחזקאל אמר לקבוע בראשון ובשביעי לחודש ניסן חגיגת כיפורים, יסודה בטעות גמורה – אין צורך להוכיח במיוחד, כי כל מי שיקרא את הפסוק הקודם, יווכח זאת מאליו, שהרי מצווה ביחזקאל מה יז, כי בשבתות, בחגים ואפילו בראשי חדשים יקריב הנשיא (רש"י: בכהן גדול מדבר) את כל קרבנות החג, היינו: החטאת, המנחה, עולות ושלמים. והנה בכל פעם שיחזקאל מדבר, על קרבנות השבת, המועדים וראשי החדשים, אינו שוכח לצוות שהנשיא יעשה את הקרבנות, השווה יחזקאל מה: יז, כב-כה. מו: ד-ז. והנה דווקא בפר של האחד והשבעה בניסן, אשר מובא לכיפור הקודש, אינו מזכיר את הנשיא שהוא צריך להקריבו, אלא: "ולקח הכהן מדם החטאת וגו'" (שם מה יט), שדיו בכהן הדיוט, ואם כן, אי אפשר שקרבן זה היה מכוון למעשה כיפורים גדול או קטן. יום כיפורים זה החדש או הישן של יחזקאל אינו אלא פרי דמיונם של המבקרים.
ברם, אפשר להוכיח בוודאות, כי יחזקאל ידע את חוק יום הכיפורים שבתורה. הנביא יחזקאל יודע ומזכיר בפירוש את חוק היובל. ביחזקאל מו יז נאמר: "וכי יתן (נשיא) מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו והיתה לו עד שנת הדרור ושבת לנשיא". (השוה גם יחזקאל ז, יב-יג). "שנת הדרור" אינה, כמובן, אלא שנת היובל שעליה מצוה התורה (ויקרא כה י): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". אין להניח, שיחזקאל התכוון לשנה אחרת, משום שבשום מקור אינה נזכרת שנה כזאת, וגם הביטוי "דרור" רומז על שנת היובל, ("לפרש את הביטוי "שנת הדרור" שהיא שנת השמיטה (השביעית), כפי שסבורים קואנן (Godsd עמ' 96) וולהאוזן, זהו מעשה שרירות ממש", דילמאן, EL מהד' ג עמ' 464).
אבל יחזקאל, אינו מזכיר את שנת היובל בלבד, אלא אף מונה מחזורים של שנות יובל. ביחזקאל פרק א, א-ב נאמר על השנה החמישית של גלות המלך יהויכין: "ויהי בשלשים שנה". לפי איזו ספירה נקבע מספר זה, לא כתוב. סקאליגר, רוזנמילר ואחרים סבורים, שזוהי ספירה בדויה לפי תקופת נבו-פלסר, שלא נזכרה לא בכתבי הקודש ולא בכתבי חול. בצדק דחו אידלר, האוורניק ואחרים פירוש זה, אולם גם את הנחתם, שהספירה מכוונת אל תקופת תיקוניו של יאשיהו, אעפ"י שהיא נסמכת על תרגום יונתן, אין לקחת בחשבון, כי בשום מקום אין אנו מוצאים שמנו לפי תקופות תיקונים כאלה. ולכן מוכרחים אנו לקבל את דעתם של סדר עולם, רש"י, רד"ק ועוד, שכאן הכוונה אל שנת השלושים ביובל. ודעה זו מתאשרת גם על ידי פסוקים אחרים. ביחזקאל מ א, אומר הנביא: "בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחודש בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר". הספירה "בראש השנה בעשור לחודש" אינה מדויקת ואינה מובנת. אנו זקוקים לביאורו של התלמוד – בניגוד לפירושים אחרים – במס' ערכין יב. "איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחודש הוי אומר זה יובל". שנה זו פותחת לפי ויקרא כה י בעשור לחודש השביעי בתקיעת שופר. לפי זה מודיע כאן הכתוב, ששנת העשרים וחמש לגלות המלך יהויכין היתה שנת יובל או שנת החמשים אחר היובל הקודם, ואם שנת העשרים וחמש לגלות היתה שנת החמשים אחר היובל, כי אז היתה השנה החמישית לגלות שנת השלושים אחרי שנת היובל, והפירוש של הספירה ביחזקאל א א מתאשר בכך. ועוד הוכחה: בירמיה כח א כתוב: "ויהי בשנה ההיא בראשית ממלכת צדקיה מלך יהודה בשנת הרביעית". את חשבון הספירה בשנה הרביעית, קבע כבר רד"ק, בצדק, שהיתה זו השנה הרביעית לתקופת השמיטה, (אף מכוונת לכך העובדה ששנת האחת עשרה לצדקיהו היתה שוב שנת שמיטה, כפי שמשמע מירמיהו לד ח ואילך ולב א). והנה ראשית ממלכת צדקיהו היתה בזמן גלות יהויכין (מלכים-ב כד, טו, יז). ואם יהויכין גלה בשנה הרביעית אחרי השמיטה, הרי היתה השנה השלישית לגלותו שוב שנת שמיטה, והשנה החמישית לגלותו היתה השנה השנית אחרי השמיטה, אבל גם שנת השלושים אחרי היובל היתה השנה השנית אחרי שמיטה, לפי זה מתאשרת מכמה צדדים הדעה כי יחזקאל נקט בראשית ספרו את הספירה לפי היובלות, ואין שום ספק, שיחזקאל ידע את חוק היובל, ואם כן, ידע גם את חוק יום הכיפורים הקשור בו. ולעיל הלא הראינו לדעת, כי באמור יחזקאל "מועדים" מתכוון הוא גם אל יום הכיפורים. ומה שנביא זה, בהזכירו את שורת המועדים, מדלג על יום הכיפורים, אינו מוכיח כלום, שהרי גם את חג השבועות אינו מזכיר, אף על פי שגם זה נזכר כבר בספר הברית (שמות כג. השוה גרץ, ב, עמוד 474).
ואשר למעשה הכיפור של יחזקאל, הרי הראינו לעיל (בקונטרס 'ממחרת השבת', בקטע: 'השערתו של היטציג'), שהוא לא חל באחד ובשבעה לחודש ניסן, אלא באחד בניסן ובאחד בתשרי, בתורת הכנה לחגים הגדולים שחלים בחדשים אלה. וזה לא ייפלא בעינינו. היתה זאת טעות לחשוב, כי התורה מצוה לטהר את המקדש רק פעם אחת בשנה. אמנם נכון, כי יום הכיפורים נועד להביא את הסליחה הגמורה. ביום זה יכופר לא רק על המקדש אלא אף על קודש הקדשים (השוה שמות ל י, ויקרא טז טז ואילך). אולם אותו הטקס שנעשה ביום הכיפורים בקודש, ייעשה, לפי ויקרא ד, ה-ז, טז-יח, בכל מקרה כשהכהן הגדול או כל עדת ישראל חטאו. גם במקרה זה צריך לטהר את המקדש, כלומר: רק את המקדש, ולא את קודש הקדשים, בהקרבת פר החטאת. מענין ביחוד, שגם יחזקאל מדבר, רק על טהרת המקדש (מה יח) או הבית (מה כ), ואינו מזכיר במיוחד שקודש הקדשים טעון טהרה, אף על פי שהוא מבדיל בדייקנות בין הקודש לבין קודש הקדשים (מא ד). הוא גם אינו מצוה להביא מן הדם אל קודש הקדשים כפי שזה צווה ליום הכיפורים (ויקרא טז, יד-טו).
הצו אשר ביחזקאל, שלפיו יש להקריב באחד בניסן ובאחד בתשרי פר לחטאת לטהר את המקדש, מיוסד, כנראה, על חוקי התורה (ויקרא ד, ג-כא). החדשים ניסן ותשרי היו שניהם ראשי שנים, הראשון לפי החוק שבשמות יב ב, והאחרון, כפי שהזכרנו לעיל בביאור לפסוק כד, היה ראש השנה לפני התקופה ההיא, ונשאר במעלתו כראשית שנת המשק בנוגע לענינים שונים. בשני חדשים אלה חלים חגים חשובים, ומשום שאפשר להניח, שבמשך שנה שלמה חטאו פעם אחת לכל הפחות גם הכהן הגדול וגם העדה, לכן מצוה יחזקאל, כדי לקיים את הצו שבויקרא ד, ג-כא, להקריב פרים לחטאת על החטאים האלה. קרוב לוודאי, שבאחד בניסן היה צריך להקריב קרבן עבור הכהן הגדול (השוה ויקרא ד, ג-יב), ואילו באחד בתשרי הקריבו חטאת עבור העם כולו, "מאיש שגה ומפתי" (ויקרא ד, יג-כא), השוה מנחות מה. שם מתואר הקרבן שביחזקאל גם כ"פר העלם דבר של ציבור". שונה הוא החוק של יום הכיפורים, ביום הזה יכופרו לא רק חטאים שבשגגה ובפיתוי, אלא גם זדונות (ויקרא טז טז, ל לד), את הדם היו צריכים להביא אל קודש הקדשים (שם טז: יד-טו, לג). לפי זה אין שום קשר בין שני המעשים של טהרת המקדש שביחזקאל לבין חוק יום הכיפורים שבתורה. אלה שביחזקאל נמצאים בקשר לחוקי הקרבנות שבויקרא ד, ג-כא (השוה ביאור לעיל בראשית פרק טז). אמנם, בפירוש שלנו עוד לא התאמנו התאמה שלמה בין יחזקאל ובין התורה, אך אנו מסתפקים בזה כדי להוכיח, שחוקי יחזקאל נשענים על חוקי התורה ומיוסדים עליהם. סתירות בין ספר יחזקאל ובין התורה מצויות בלאו הכי לרוב, וכבר בזמן קדום הרגישו בהן וגם רצו לגנוז את ספר הנביא הזה ולהוציא אותו מתוך מערכת כתבי הקודש, אולם חנניה בן חזקיה הסביר את הספר כך, שהוסרו כל הקושיות (שבת יג:). לצערנו לא הגיעו לידינו ההסברים האלה של חנניה, ואנו נאלצים להסתפק בזה שהמתקנו במידת מה את הניגודים.
ומאחר שלא מצאנו שום רמז ברור לכך, שבזמן קדום לא הוחג יום הכיפורים, ודוקא הנביא יחזקאל, שעליו רצו להסתמך בהנחה, שיום הכיפורים לא ידוע היה, נתגלה כעד שמאשר לא בלבד את מציאות חוק יום הכיפורים, אלא גם את מציאות חוק היובל המיוסד עליו, הננו פונים לעיין בחוקי יום הכיפורים שבתורה.
את הרמז הראשון ליום הכיפורים יכולים אנו למצוא בשם "כפרת", שבו נקרא המכסה של ארון הברית הראינו כבר לעיל, בביאור לטז ב, שמכסה ארון הברית נקרא בשם "כפרת", משום שעליו נעשתה העבודה החשובה ביותר ביום הכיפורים. ביום זה נכנס הכהן הגדול אל קודש הקדשים. כאן היה צריך להעלות את הקטורת ("וכסה ענן הקטרת את הכפרת"), כדי שענן הקטורת יכסה את הכפורת (ויקרא טז יג), אחר כך לקח מדם הפר והיזה פעם אחת על פני הכפורת ושבע פעמים לפני הכפורת, וכן עשה בדם השעיר (פסוק יד ואילך). מעשה הכיפורים הזה נעשה רק פעם אחת בשנה, היינו ביום הכיפורים, והיה כה חשוב, עד כי הוא טבע את שמו באותו הכלי שלפניו נעשתה ההזאה. וזהו מקורו של השם "בית הכפרת", שבו נקרא קודש הקדשים בספר דברי הימים, כיון ששם נכנסו רק פעם אחת בשנה לשם מעשה הכיפורים ליד הכפורת, מה שהיה יעודו החשוב ביותר. כך מוצאים אנו בכינוי "כפרת" עדות נאמנה למקורו של יום הכיפורים בזמנו של משה רבנו.
בפירוש נזכר יום הכיפורים בשמות ל י בפקודה לעשיית מזבח הזהב. וכך נאמר שם: "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים". לרשימה זו כאן, בפסוק שלא נכתב לשם כוונה מיוחדת, אלא כאילו דרך אגב, יש חשיבות יתירה, שהרי כאן וודאי שאין לדבר על הוספה מאוחרת, כיון שלגבי בן הדורות המאוחרים לא היה בה שום טעם. לכן אחיזת עינים ממש היא מצד ווכסלר, אם הוא מעמיד פני תם ושואל, מדוע לא נזכר יום הכיפורים בשמות ובמשנה תורה, בעוד שהוא בעצמו מביא אחר כך את הפסוק בשמות ל י, שבו מדובר ברורות על חג זה. לפיכך נשארת עוד רק השאלה: מה טעם עובר ספר דברים בשתיקה על יום הכיפורים? אולם, כלום זה הוא החוק היחידי בתורה שספר דברים אינו חוזר עליו? החוקים על נידה, נזיר, סוטה, הרבה דיני עריות, ואפילו מצוות מילה, החשובה ביותר, אינם נזכרים בספר דברים. מתוך שורת המועדים נזכרים רק שלוש רגלים (חגים אלה נשנים בספר דברים, משום שחוגגים אותם בבית המקדש, וספר דברים בא לשנן במיוחד את ייחודו של המקדש, השוה ראנקי, Untersuchungen uber den Pent. II, עמ׳ 374. ולעיל בפתיחה לחגי המועדים. כך מתכוון גם ספר הברית בספר שמות (פרקים כג ולד) להנהיג רק את שלוש הרגלים, השוה גרץ, ב, עמ׳ 473). ובעשרת הדברות חוזר הכתוב על חוק השבת. למועדים האחרים אין זכר, אף לא לראש חודש, אשר הוחג – כפי שהכל מודים – כבר בזמן קדום. יתר על כן: על שביתת השנה השביעית מדברת במשנה תורה פרשה שלימה. (טו, א-יא), אבל לא נזכר שם אף ברמז, שאסור לחרוש ולזרוע בשנה ההיא את השדות, אף על פי שחוק זה הובא כבר בספר הברית, שמות כג, י-יא. מתוך כל אלה רואים אנו, שספר דברים מניח שהחוקים שבספרים הקודמים ידועים, ומשום כך אין שום מקום לשאלה, מדוע לא נכתבה מצוה זו או אחרת בספר דברים והיה זה סילוף גמור, אילו היו מסיקים מן העדר זכרה של איזו מצוה שהיא, שמקורה בזמן מאוחר יותר.
אחרי סקירתנו על ספר שמות הננו לפנות אל הפסוקים העיקריים שמדברים על יום הכיפורים, והם: ויקרא טז: כג, כו-לב, ובמדבר כט ז, ואילך. הראינו כבר בפתיחה לחוקי המועדים, שויקרא כג נמסר למשה לפני פרק טז. מתוך שלוש הפסקאות העיקריות שמדברות על יום הכיפורים, פורסם לפי זה ויקרא כג, כו-לב, על הר סיני, אחר כך, אחרי מות שני בני אהרן, ויקרא טז, ולבסוף בארבעים שנה למסע במדבר, סמוך למות משה – במדבר כט, ז-יא. בעזרת הנחה זו אפשר לדחות את הקושיה אותה הקשו על פרק טז בויקרא מצדדים שונים. איוולד (בספרו Alterth מהדורה שניה, עמוד 402) העיר, כי התיאור בויקרא טז עובר בוודאי רק בפסוק כט אל החגיגה שביום הכיפורים, ואילו לפי ההקדמה, שם, פסוק א, ואילך היו מצפים לענין אחר, ומאחר שפסוק א רומז על הטומאה החמורה שנגרמה למקדש בעוונם ובמותם של שני כהנים, הרי, כפי הנראה, צווה בטז לד, טקס טיהור דומה למקרה כזה. ווכסלר הפליג עוד (שם, עמוד 121), והוא אומר, שויקרא טז הוא "פרשה בלתי טבעית ומוזרה". החלק הראשון של הפרק עד פסוק כט מדבר על חג הכיפור, מתי ומתוך איזו סיבה בא הטקס הזה, על זה עובר הכתוב בשתיקה. רק בפסוק כט מתחילים הדינים על חזרת חג זה בכל שנה ושהוא חל בעשרה בתשרי, וקרובה ההשערה, שהקשר בין החלק הזה של הפסוק והחלק הראשון הוא רופף. בעמוד 124 הוא סבור, שהמשך החלק הראשון של פרשה טז מעורר את ההשערה, שכאן מדבר עוד הפסוק – כמו ביחזקאל – על יום הכיפורים של ניסן.
לפי מה שהסברנו לעיל, את הפרשה ביחזקאל, נשמט כל בסיס מתחת בנין השערה זו, ויש, כמובן, לדחות אותה לחלוטין. אולם, אם מתמיה הדבר, שבויקרא טז עד פסוק כט אין זכר לקביעת היום, ורק אחר כך נאמר מתי יש לקיים את יום הכיפורים, הרי תמיהה זו באה מתוך אי ידיעת העובדה, שויקרא טז אינו המקור העיקרי לחוק יום הכיפורים, אלא רק השלמה לחוק הראשי בפרק כג. והשלמה זו כתובה לפני הפסוקים הראשיים משום שהיא קשורה בחנוכת אוהל מועד. חוק הקרבנות ליום הכיפורים בויקרא טז והחוקים בבמדבר כט יש להם צד משותף, והוא, ששאר המצוות הנהוגות ביום זה נשנו בקצרה, אבל הוא שונה גם בצורתו מפרק כט ז ואילך שבספר במדבר. החוק האחרון המשלים נמסר במישרין. ולכן יש כאן חזרה קצרה על חוקי יום הכיפורים בתורת הקדמה (במדבר כט ז), ואחר כך באים חוקי הקרבנות: "והקרבתם וגו'" (פסוקים ח-יא). לעומת זה לא בא חוק הקרבנות שבפרק טז כצו לשם עצמו, אלא כדי להגביל את הפקודה שניתנה מפאת מיתתם הפתאומית של שני בני אהרן. אהרן נצטוה אחרי מות שני בניו: "ואל יבא בכל עת אל הקודש", פירוש הדברים הוא כפי שהעירונו כבר (בביאור לטז ב), לדעת הרמב"ן: אל יבא בשום עת אל הקודש, ולפי הספרא: "בכל עת זה יום כפורים", כלומר: הכהן הגדול לא ייכנס אל הקודש אפילו ביום הכיפורים אלא בתנאים מסוימים. איסור כללי זה הוגבל אחר כך בפסוק ג' ואילך על ידי מתן רשות לבוא לקודש הקדשים, כדי לערוך שם את טקס הכיפור החגיגי. ולכן היה צורך להקדים בפסוקים ג-כח את כל תיאור מעשה הכפרה. הפסוקים כט ואילך קושרים אחר כך את יום העשירי בתשרי של כל שנה ליום הכפרה, שבו חייבים גם לשבות ולצום. אם מבינים כך את הפרק, לא ימצא בו שום דבר מוזר או לא טבעי, ויידחו השערותיהם של איוולד ושל ווכסלר כדברים שאין להם יסוד. השוה עוד פתיחה לפט"ז, וביאור לטז כד.
בעוד שני פסוקים מדובר בעקיפין על כפרת יום הכיפורים, שהמבקרים לא הרגישו בהם, אבל דווקא משום כך אין לציין אותם כהוספות מאוחרות. בבמדבר יח ז, נצטוה אהרן מאת ה': "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת". שתי המלים האחרונות אינן מתכוונות אלא למעשה הכפרה ביום הכפורים (השוה ויקרא טז: ב, יב, טו). פסוק זה בבמדבר נשען בהכרח על החוקים בויקרא טז, וכך מכוונות גם המלים "אל הפרכת", הנמצאת בויקרא כא כג, אל ויקרא טז, השווה ביאור על כא כג.
ועתה נשאר לנו עוד לעיין רק בפסוק אחד, שבו הוזכר יום הכיפורים, והוא, אותו הפסוק שמקשר את יום כיפור לחוק היובל. בספר ויקרא כה ח-י כתוב: "וספרת לך שבע שבתת שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתת השנים תשע וארבעים שנה, והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל הוא תהיה לכם". הכרזת שנת היובל בעשירי בתשרי אינה יכולה למצוא את טעמה אלא בקשר הרעיוני שבין חוק זה ובין חוק יום הכיפורים. ווכסלר עצמו אומר (שם, עמוד 123): "הכרזת שנת היובל ופתיחתה קשור כאן (ויקרא כה ט ואילך) לחג יום הכפורים. הקשר העיוני בולט לעין, לשניהם יש יסוד אחד: הפנימיות העמוקה ביותר, המסירות הבלתי מוגבלת והוויתור המוחלט על הסוביקטיביות. חוק היובל דורש לטובת החירות, השויון, המתקת הניגודים בבחינת הגורל והרכוש, מידה כל כך חזקה של מסירות וויתור, בטחון באל כל כך אמיץ – בשתי שנים בזו אחר זו היה אסור לזרוע ולקצור – עד שאפילו דרגת השיא של התפתחות הדתיות בישראל, לא הספיקה, כנראה, לקיים דרישה זו...".
אין השנה מתחילה בעשירי בחודש אלא ביום הראשון, אולם ההכרזה בפומבי באה רק ביום הכיפורים, יום זה, בו מקווים בני אדם לתקן את יחסם אל ה', שקולקל עקב חטאיהם ופשעיהם, הוכר כמתאים ביותר להכריז בו בתקיעה גדולה בשופר את ההתחדשות הכבירה, שמקימה שוב את היחסים הראשונים בין בני עם ה', החירות האישית של כל אחד ושוויון הקנין, כדי להקדיש את הכוחות המשוחררים הרבים לעבודת ה', האדון האחד והמיוחד.
חוק היובל קובע את כל הסידורים שבכל פרק כה בויקרא, במכירת הבתים והשדות, במכירת עבדים לישראלים ולזרים – הכל ישוחרר בשנת היובל, אך גם קודם ליובל ייגאל כל חלק שנמכר בידי המוכר עצמו או בידי קרוביו, ומשום כך נקרא קרוב זה בשם "גואל". סידור זה לא נשאר בספר החוקים בבחינת "אותיות פורחות", אלא השתרש עמוק בחיי האומה, כפי שמעידים מגילת רות כולה, ירמיה פרק לב, ויחזקאל ז יב-יג. ומלבד זה קשורים גם החוקים שבפרק כז בספר ויקרא (פסוקים יז-יח, כג-כד), אשר לפי המסופר במלכים-ב יב, ה, היו כתובים בספר התורה בימי יהואש, בחוק שנת היובל. ולבסוף: חוק היובל נזכר גם בבמדבר לו ד. שם מסופר על טענת ראשי מטה מנשה שעל ידי ביצוע החוק המוריש לבנות צלפחד את נחלת אביהן, תצומצם נחלת מטה מנשה, שעקב חוק היובל יינתן לצמצומה תוקף לצמיתות. פסוק זה האחרון מעיד גם על כך, שחוק היובל הוא מזמנו של משה רבנו. לסיפור בבמדבר לו, שבו נזכרים שמות חמש בנות צלפחד ומוצאן, ושעומד בקשר הדוק לבמדבר כז, א-יא וליהושע יז, א-ו, יש אופי היסטורי כה בולט, עד שרק המשפט הקדום השורר בין המבקרים האחרונים נגד PC יכול להכחיש את אמיתותו, (השוה גם גרץ במונאטסשריפט 1886, עמ' 236). כל מי שאינו נתפס למשפטים קדומים יסיק מכאן, שהחוק היה כבר בתוקפו בימי משה רבנו.
נוספת לזה עוד עובדה, אשר כבר בליק (בספרו Einl עמוד 280) הדגיש אותה, שבזמן מאוחר יותר, אחרי כיבוש הארץ, כשיחסי הקנין הפרטי כבר התגבשו, וודאי שלא היה עולה על דעת מי שהוא לחוקק חוק כזה, אשר הוצאתו לפועל היתה כרוכה בקשיים גדולים. ואנחנו נוסיף עוד, שגם לפני כיבוש הארץ לא היה עלה על דעת מחוקק בשר ודם להכריז על חוק כזה, שבין השאר הוא קובע לא לזרוע ולא לקצור שתי שנים רצופות. חוק כזה, שנראה לשכל האנושי כבלתי מעשי, יכול להוציא רק מי שבכוחו להבטיח: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים", והוא הוציא אותו, אף על פי שהיה גלוי לפניו שיעבור זמן רב עד שיתגשם, והזמן שהחוק הזה שוב ייכנס לתקפו בחיים במלוא היקפו בא יבא. התחלת תקופה זו חזה באופן מפליא הנביא ישעיהו בציור שנת יובל, כי יחד עם יום הנקם המיועד מאת ה' נזכרה תמיד בישעיה גם שנת שלומים, שנת רצון או שנת גאולה (השוה ישעיהו לד ח, סא ב, סג ד). בתורה (דברים לב מג) קשור יום זה של נקם בסליחה גדולה מאת ה' עצמו: "וכפר אדמתו עמו".
הנה כי כן ראינו, שהתורה חוזרת על חוק יום הכיפורים פעמים תכופות יותר מאשר על כל שאר המצוות ושקשורות בו גם מצוות אחרות, שהיו נהוגות בעם מזמן, כפי שמעידה ההיסטוריה הנאמנה, וכי ה'כפורת', שהיא אות זכרון, מימי משה, מעידה על כך, יחד עם אזכורים מקראיים שאין לפקפק בהם, מעידים על מציאות חוק יום הכיפורים. עם כל זה אין אלה הראיות היחידות שמעידות כי מקורם של חוק יום הכפורים ושנת היובל הוא בימי משה רבנו. כשנתבונן בחוקים אלה, הן מצד תוכנם והן מצד צורתם, בה מתוארים הם בתורה, ניווכח במידה מתחזקת והולכת, שכאן לפנינו חוקים שעיקרם בתורת משה. (לדעתו של גראף (והנוהים אחריו), אשר בחיבורו de templo silonense שלל את מציאותו של אוהל מועד, לא שמנו כאן לבנו, סתירתה של השקפה זו תבוא במקום אחר).
אם נתבונן, קודם, בתוכנם של חוקים אלה, נמצא שהם קשורים קשר הדוק לשאר המועדים המקודשים מה' בידי משה. חוקי המועדים המקודשים הם כולם כאילו מדפוס אחד. רעיון אחד מונח ביסודם וצורה אחת לכולם. בקידוש המועדים יביע ישראל את הכרתו בה', שהוא בורא העולם ומקיימו וגם יודה שהוא האל שבחר את עם ישראל לממלכת כהנים ושומר ומכלכל אותו בהשגחה פרטית. ומה שנוגע לצורה, תוּכּנו כל המועדים לפי תכנית המספר שבעה. היסוד הראשון של מועדים אלה הוא השבת השבועית, שראשיתה בתולדות בריאת העולם. כשם שה' ברא את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי, כך יחלק עם ישראל את המשך הזמן כולו למחזורים מצומצמים של שבעה שבעה ימים וישבות ממלאכתו וממעשהו בכל יום שביעי ויקידש כאילו את כל מאדו לה' לקרבן. רעיון השבת גדל על ידי התרחבות השבתון מיום אחד, היינו מהיום השביעי, לשנה שלימה, לשנה השביעית, שבה תשבות האדמה בארץ הקודש. כל תקופה של שבע שנים מהווה שבוע של שנים והשנה השביעית תהיה שנת שבתון, ולבסוף: התקופה הארוכה ביותר של שבע שבתות שנים מביאה לידי השבתון הגדול, שמחדש בכל פעם את מצב הקנין המקורי שנשתנה והלך במשך הזמן. השבת היומית תשבית את האדם היחיד, השבת השנתית תשבית את אדמת הארץ והשבת של שבע שבתות שנים מסדרת מחדש את קנין האומה כולה.
כשם שמטרת השבת השבועית היא ההכרה בה', שהוא בורא העולם ואדונו, כך יחדירו המועדים את ההכרה, שה' הוא מנהיגו של עם ישראל ומכלכלו, ובהתאם לעיקרון זה מהווה חג הפסח, שהוא זמן הולדתה של האומה, את היסוד למערכת שניה של מועדים, שישראל יחוג אותם בתורת אומה. לאחדים מן המועדים יש אופי של שבת, ומשום זה הם גם נקראים שבת, כלומר: שבת של ישראל (השוה לעיל, בסוף קונטרס 'ממחרת השבת'). מספר ימי שבתון אלה הוא שבעה בכל שנה ושנה, בהתאם למספר המקודש שבעה, היינו: יום ראשון ויום אחרון של חג הפסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, יום ראשון לחג הסוכות ושמיני עצרת. מספר השבעה של המועדים, שלהם אופי שבתון, מעיד שהם שייכים למערכת חוקים אחידה. כל הימים המקודשים האלה של המערכת השניה מיועדים לשמחה (השוה דברים טז: יא, יד. נחמיה ח, ט-יא, משנת תענית ד ח), שלפסגתה תגיע בחג האסיף הנמשך שמונה ימים, שחל בדיוק בחדש השביעי אחרי יום הראשון לחג הפסח, כשם שחג השבועות חל שבעה שבועות אחרי התחלת חג הפסח, הראשון שבין החגים. אף ראש החודש השביעי יעלה בדרגתו על שאר ראשי החדשים, ולמועד, ששמחתו תעלה על זו של המועדים האחרים, יקדים יום הכנה על ידי יום כיפורים, שבו יכופרו עוונות האדם, שימצא עצמו מתפייס לה'. ואם כך, ששנת היובל יחד עם יום הכיפורים וכל שאר המועדים מהווים תוכנית אחידה של תיקון, הרי בהכרה, שכולם ממחוקק אחד ניתנו ובזמן אחד נוצרו, ולא ייתכן, איפוא, שזה היה זמן אחר ולא זמנו של משה רבנו.
אולם גם לסגנונם של חוקי יום הכיפורים והיובל יש צורה שמתאימה לתקופת משה רבנו, כלומר, אין בכל ההרצאה דבר הנושא אף סימנים קלושים ביותר שמעידים על זמנים יותר מאוחרים, כפי שהיה צריך להיות אילו נכתבו פרשיות אלו בתקופות מאוחרות. כל המצב על תנאיו המהווים את הרקע של החוקים האלה, הרי הם מתאימים לתקופת מסע ישראל במדבר. חוק היובל בפרק כה בויקרא פותח בדברים אלה: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וגו", חוק יום הכיפורים נזכר בפעם הראשונה בהקמת המשכן וכליו (שמות ל י), והחוק בדבר הקרבנות העיקריים של היום הזה קשור במאורע היסטורי מזמן חנוכת אוהל מועד, שבוודאי איש אינו מפקפק בו, שהרי אושר בכמה מקומות (השוה ויקרא י א ואילך, טז א, במדבר ג ד, כו סא, דברי הימים-א כד ב). תנאי החיים משתקפים כאן בהרבה ביטויים: אוהל מועד שוכן בתוך ישראל בטומאתו (ויקרא טז טז), השכינה נראית בענן מעל לכפורת (טז ב, השוה לשמות טז י, ועוד), העם יושב במחנה אחד, האיש המוליך את השעיר לעזאזל, ירחץ קודם שישוב אל המחנה, החטאות טעונות שריפה מחוץ למחנה, והשורף אותן ירחץ את בשרו קודם שישוב אל המחנה (ויקרא טז: כו-כח). הכהן שעושה את עבודת הקרבנות ביום הכיפורים, הוא תמיד אהרן (טז: ג, ו, ח ואילך), ולבסוף רואה המחוקק צורך לצוות, שבעתיד גם ממלא מקומו של אהרן במשרת כהן גדול יעשה את העבודות האלה (פסוק לב). ניסוח זה של החוק מתבאר רק מתוך ההנחה, שהחוק נוצר בזמן משה, מחוקק בזמן מאוחר יותר, לא היה מנסח בצורה זו.
את הנימוקים שהזכרנו באחרונה הביא כבר בליק (בספרו של רוזנמילר Report. I עמ׳ 1 ואילך; St. und Kr. 1831, עמ׳ 492 ואילך ו- Einleitung ins Alte Testament עמ׳ 183 ואילך). ואם אמנם קנובל (בפירושו לחומש ויהושע חלק ג, עמוד 592), ומבקרים אחרים, מתאמצים לדחות הוכחות אלו, בהעירם שגם מחבר מזמן מאוחר היה צריך לבחור בסגנון כזה, כדי לתאר איך הנהיג משה חוקים ידועים, הרי דברים אלה הם אמתלאות של הבל, שאין כוחן לבטל את הראיות דלעיל. נוכח העובדה שאיזה חוק שהוא מתואר כחוק שניתן בזמן מסויים על ידי מחוקק שנזכר שמו, והזמן, בו ניתן החוק, נמסר בדייקנות, כמו שנעשה בחוק שלפנינו במלים: "אחר מות שני בני אהרן". ומלבד זה הסגנון והביטויים וכל הטופס של החוק לא רק שאינם סותרים את קביעת הזמן שבספר התורה, אלא, אדרבה, משקפים בהרבה ביטויים וניבים את מצב אותה התקופה – הרי רק לנימוקים חותכים היה הכוח לכפות עלינו את קבלת ההנחה, שמחבר מזמן מאוחר היה מוכשר לחזות את המצב שהיה בימי משה רבנו ולתאר את החוקים הכרוכים בו במידה כה מוצלחת, שאפילו קנובל רואה צורך לעצמו לקרוא בהתפעלות: "הוא (כלומר: המחבר) מקיים באמת דמותו של משה על פי רוב באופן טוב"! אבל ראיות מכריעות כאלו אין למבקרים כלל, ובפרט אין להם ראיות כאלו בנוגע לחוק שלפנינו ולכל החוקים הקשורים בו, לכן מוכרחים לקבל את מקוריותו של חוק התורה.
מלבד זה אנחנו שואלים, מה היה יכול להניע מחבר מזמן מאוחר להרצות את חוק הקרבנות ליום הכיפורים דווקא בצורה כזו, כאילו ניתן בעקיפין במקרה מיוחד? מדוע לא קשר אותו לשאר חוקי המועדים? מדוע מדבר הוא תמיד על אהרן ומכריח את עצמו לחזור על החוק, כדי לחייב את ממלא מקומו? למה לו ביטויים כגון "השוכן אתם בתוך טומאותם" וכיוצא בו, שאין בהם צורך לענין החוק, וגם אינם הולמים את העתיד? ולבסוף: מה היה לו למחבר ספר היסוד, כביכול, לקרוע את חוקי המועדים, אשר היו כבר לפניו בצורה מאוחדת ולפזר אותם במקומות שונים, שבשל כך היה נאלץ לחזור כמה פעמים על דינים מסויימים? רק על יסוד ההנחה, שהחוקים ניתנו בזה אחר זה בזמן משה, אפשר להבין את כל תופעות אלו די צרכן.
גם לשון החוקים היא כזו, שאינה מעוררת כל חשד שצמחה בזמן מאוחר, אדרבה, היא ממין מיוחד, כמו בכל שטח התורה, ואין דומה לה בשאר ספרי כתבי הקודש. כאן אנו רוצים להבליט אך אותם הביטויים, שרק בחוקים שלנו הם מצויים, או לפחות כאן הם רגילים, וכנראה כאן המקור שלהם: "ענה את נפש" – צום, "איש עתי" - איש מיועד, "ארץ גזרה - ארץ שממה, המלה שמתקשים לבארה "עזאזל", "נזירים" - גפנים בלתי גזומות, "דרור" – חופש, "לצמיתות" – לעולם, "גואל" – קרוב, "עקר" - חוטר, הם ביטויים חד פעמיים (ἅπαξ λεγόμενα) שאיש לא ישלול מהם את קדמותם, ושבחוקים שלפנינו נמצאים הם בפעם הראשונה. הביטוי "צום" לציון התענית עוד לא נמצא בתורה, שבה משתמשת השפה רק בביטוי "ענה את נפש", ואילו בשאר ספרי המקרא, החל מהעתיקים ביותר עד המאוחרים שבהם, ההיסטוריים, הנבואיים והשיריים משתמשים במלה "צום" פעמים אין ספור (השוה, למשל, שופטים כ כו, שמואל-א ז ו, לא יג, יואל א יד, ב: יב, טו. תהלים לה יג, סט יא, קט כד, אסתר ד טז, ט לא, עזרא ח כג, נחמיה א ד). הביטוי "ענה נפש" לבדו לא נמצא בספרים שאחרי התורה לציון הצום, רק פרק נח בישעיהו המדבר על יום הכיפורים והלוקח בכוונה את הביטויים מתוך התורה, משתמש ב"ענה נפש" בתורת הקבלה למלה "צום" (עניתי בצום נפשי", תהלים לה יג, מקשר את שני הביטויים יחד). הספרים שאחרי הגלות והמשנה הפכו את הביטוי העתיק "ענה נפש" ל"התענה" (השוה למשל, דניאל י יב, עזרא ח כא, משנת תענית א ד).
בסיכומו של עיוננו אפשר, איפוא, לומר: אין שום הוכחה, אפילו הקלה ביותר, שהחוק בדבר יום הכיפורים, לא היה נהוג לפני גלות בבל, או זמן קצר אחריה, או שלא היה ידוע, אלא להפך יש רישומים רבים וברורים המעידים על ידיעת החוק ואף על חוק היובל הכרוך בו. הנביאים עמוס וישעיהו מדברים על מועדים בכלל, ואפשר מאד שגם יום הכיפורים נמצא בין אלה, בפרקים נח וסא שבישעיהו נשמר לנו נאום שנישא ביום הכיפורים ושם נזכר ברמז "שנת הדרור". ועוד: יחזקאל, אשר מזכיר את שנת היובל בפירוש, ומונה את התקופות לפי שנות היובל, הוכיח גם מלבד זה במלים ברורות, שיום הכיפורים היה ידוע לו. שנביא זה התכוון להנהיג יום כיפורים בחודש ניסן או בזמן אחר, זה הוא דבר בדוי מצד המבקרים. אלא יחזקאל, כנראה, תיכן תוכנית להקריב חטאות בראשון לניסן ובראשון לתשרי, לכפרת הכהן הגדול וכל העדה. בתורה חוזרים ונזכרים יום הכיפורים וחוק היובל הרבה יותר מאשר שאר החוקים. כבר בפקודה לבנין המשכן וכליו נרמז מעשה הכפרה הגדול, בקראה את הכלי שבקודש קדשים, שעליו נערכה הכפרה, בשם "כפורת", ובעשית מזבח הזהב הוער, שעליו יוזה דם החטאת של יום הכיפורים. החוק העיקרי בדבר יום הכיפורים נמסר, לפי התורה, כדוגמת חוק היובל, למשה בהר סיני, ובשנה השנית, אחרי מות שני בני אהרן, נצטוו על החטאות, ובשנת הארבעים למסעם במדבר – על הקרבנות הכלליים של יום הכיפורים. החוק בדבר שנת היובל מובא עוד בקשר עם כמה מצוות התורה ונזכר בידיעה היסטורית מימי משה רבינו כמצוה הנודעת בעם. מתוך הקשר שבין חוק יום הכיפורים וחוק שנת היובל לבין שאר המועדים, שנצטוה משה מפי ה', מתוך הלשון והסגנון של החוקים בדבר יום הכיפורים ושנת היובל, ומתוך תנאי הזמן שעליהם נשענים חוקים אלה יוצא גם כן, שחוקים אלה ניתנו בהכרח דווקא בימי משה ורק באותו זמן הועלו בכתב על ספר.