אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כג · פסוק ב

פסוק א

ועתה נשוב לביאור הביטויים אחד אחד. הכותרת "מועדי ה'" עומדת לעצמה בראש הפיסקה, מה שנוגע למועדי ה'... (הרי) אלה הם מועדי.

"אשר תקראו אותם מקראי קדש". אונקלוס מתרגם: "דתערעון יתהון מארע קדיש". מלים מעורפלות אלו מתבארות בספרי במדבר פיסקא קמז. שם כתוב: "וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם אירעו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה". אותו רעיון מובע במכילתא בא פ' ט ובספרא לפרשה שלפנינו בלשון זו: "קדשהו במאכל ובמשתה וכו'". גם "אירעו" שבספרי יש לבאר: תציין אותו במאכל ובמשתה וכו'. "קרואי העדה" (במדבר א טז) מתרגם אונקלוס: "מערעי כנישתא ודומה לו תרגום אונקלוס ל"קריאי מועד" (שם טז ב): "מערעי זמן", מכאן, שפירוש "דתערעון יתהון וכו'" – "שאתם תקראו אותם מקראי קודש", כלומר: עליכם לכבד אותם בתורת ימים קדושים, אותו הביאור בערך יש ליחס לביטוי "מקרא קדש" לפי השבעים. אלה מתרגמים תמיד במלים κλητὴ ἁγία. הוולגטה מתרגמת על פי רוב vocabitur sanctus. לפי ביאור זה המלים "מקרא קדש יהיה", הן תמיד מצוה כללית בלבד, שלפיה היום הוא קדוש ויש לנהוג בו כבוד יתר. ומה הוא הכבוד הזה? על פי רוב נאמר כך: לא תיעשה בו מלאכה, ויש להקריב בו קרבנות מיוחדים, וכיוצא בזה. הביטוי 'שבת שבתון מקרא קודש', שנאמר כאן על השבת, אינו אלא צורה שוה למצות 'שבתון שבת קדש לה' מחר' (שמות טז כג), או “וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון' (שם לה ב). ועם זה נדרשת בוודאי הכרזה פומבית והודעה על קדושת היום.

גם רשב"ם, רש"י (לשמות יב טז), ויזל, מנדלסון, הירש, מקלנבורג, הרקסהיימר וצונץ, מסכימים לביאור "מקרא קודש" כהוראה כללית, אלא שהם מחולקים במקצת בפרטים קלי ערך ביניהם לבין עצמם וביניהם לבינינו (הכרזה, קריאה לאסיפה, קביעה וכו'). קיום מצוה זו באופן ממשי, לקרוא לשבת ולמועדים ימי קודש, נעשה על ידי "קידוש היום", או על ידי זה שאנחנו קוראים את היום "קודש". נראה, שזאת היא כוונת רש"י בשבועות יג. ובכריתות ז. בביאורה של ברייתא אחת בספרא, וזו לשון הברייתא: "שיכול אין יום הכפורים מכפר אלא אם כן עשאו מקרא קדש והתענה ולא עשה בו מלאכה, לא קראו מקרא קודש ולא נתענה בו ועשה מלאכה מנין שהיום מכפר? תלמוד לומר יום הכפורים הוא". והנה רש"י מפרש את המלים "לא קראו מקרא קדש" - "לא קבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכפורים", מסכימים לו הראב"ד והר"ש (בביאור לספרא), אלא שהם מוסיפים עוד ביאורים אחרים. רבינו תם טוען נגד זה, שברכות של יום הכפורים אינן מצוות מדאורייתא, והוא מבאר את הביטוי "קראו מקרא קודש", בכך שהוא חוגג את היום מפאת קדושתו ולא מאיזו סיבה אחרת, כגון עצלות. אולם גם רש"י לא התכוון לפסוק שהברכות הן מדאורייתא. המצוה "מקרא קדש" היא כללית, לאמור: קרא את היום קודש וקיים את המצוות הקדושות שהוא מחייב אותך. אולם רבנן תיקנו, כנראה, את הקידוש ואת ברכת קדושת היום, כדי לקיים את הצווי "מקרא קדש" בפועל ממש. לפי הרמב"ם הלכות שבת כט יח חייבים לקדש בחגים, משום שאף הם נקראים "שבתות ה'" ובשבת הרי זה מצווה בזכור וגו' (שמות כ ח), אולם במגיד משנה שם מעיר, כי קידוש ביו"ט אינו מן התורה.

אולם אפשר לבאר "מקרא קדש" גם בדרך אחרת, שלפיה יש כאן מצוה מיוחדת. כבר העיר הרמב"ן: "וטעם 'מקרא קדש' שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלקים ביום מועד וכו'". לפי זה היתה חובה להתקבץ בבתי אלוהים בימי מועד, כדי לרומם את היום על ידי תפילות ותשבחות. לביאור זה מסכימים כל המבארים הנוצרים האחרונים. לפי זה משמעות "מקרא" כמו "למקרא העדה" (במדבר י ב), "לאסוף" או "להקהל". באופן ברור ביותר מסייע לפירוש זה ישעיה א יג, ששם המלים "קרא מקרא" ו"עצרה" מזדהות זו עם זו.

עצרה או "עצרת" הוראתן בכל כתבי הקודש שלאחר חמשה חומשי תורה: אסיפת חג, ואם כן, גם "קרא מקרא" שבישעיה פירושו: לקרוא לאסיפת חג.

בכל זאת יש לטעון נגד ביאור זה: א. בכל התורה אין משמעות "מקרא" אסיפה, במקום מלה זו אנו מוצאים "קהל". "אסף" והמלים הנגזרות מהם. "מקרא העדה" מציין רק את קריאת העם, החצוצרות משמשות כלים לקריאת העדה, והאסיפה היא תוצאת הקריאה, אבל המלה "מקרא" לעצמה אינה מציינת "אסיפה". במקום שיש חובה לאסוף את העם, היינו בחג הסוכות של שנת השביעית, זה נאמר בלשון "הקהל את העם" (דברים לא יב). ב. הפסוק "מועדי ה' אשר תקראו וגו'" יתפרש רק בדוחק, אם יניח שהוראת "מקרא" היא "אסיפה". ג. לפי זה היו "עצרת" "ומקרא קדש" היינו הך, ולמה נאמר ביום השמיני לסוכות, כי הוא יהיה "מקרא קדש" וגם "עצרת" ("ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת היא")? ומדוע נקראו בתורה רק השמיני בסוכות והשביעי של פסח בשם "עצרת"? – על עצרת ברצוננו לדבר עוד להלן במיוחד, אולם המלה "מקרא" נקבעה כבר בישעיה א יג כמונח לציון השם "חג" או "אסיפת חג", כמו "עצרה", וכפי שנבאר להלן, היתה לה מתחילה בתורה כוונה אחרת. בספר ישעיה נקרא גם מקום האסיפה "מקרא" (ישעיה ד ה). אולם מקום אסיפת חג נקרא גם בשם "מועד" (איכה ב ו, תהלים עד ח).

חז"ל למדים מתוך שני הפסוקים ב וד, שקביעת ראש החודש וממילא גם ימי המועדים נמסרה לחלוטין בידי הסנהדרין ושאותו יום שנקבע על ידי בית הדין לראש חודש, הוא התחלת החודש גם בתוקף החוק, והוא לא יזוז גם כשיתברר שבית הדין טעה בחשבונו (ראש השנה כה.).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה