פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כב · פסוק כה
כה. אם פסוק זה אינו מוסב אלא אל "ומעוך וגו'" בפסוק כד (השוה ויזל), הרי הוא מתכוון גם אל האיסור "ובארצכם לא תעשו". לפי שהיינו יכולים לחשוב, כי אסור להקריב "מעוך וגו'", משום שאסור לעשות את מעשה ההשחתה, ואילו היו קונים אותם מנכרים, היו מותרים למזבח, ועל כן נאסר גם זה בפסוק: "ומיד בן נכר לא תקריבו". ולפי זה הכתוב אינו מדבר כאן על קרבן שנכרי מביאו, אלא רק על קרבנות ישראל. ברם, גם "מכל אלה" וגם ההטעמה "כי משחתם וגו'" מוכיחים שהפסוק שלפנינו מדבר על כל המומים שנמנו לעיל, והכתוב "ומיד בן נכר וגו'" בא לאסור להקריב קרבנות של נכרים שיש בהם מום. היה צריך לחזרה זו על איסור קרבנות בעלי מומים של נכרים, משום שלפי הקבלה שלנו לא נאסר לבני נח להקריב בעלי מומים, פרט למחוסרי אבר בלבד (תמורה ז.), ואילו לבני ישראל אסור היה להעלות קרבנות בעלי מומים אפילו על הבמות בזמן שאלו היו מותרות (שם, ובכורות יד: ראה גם ביאור לעיל בפסוק יח).
"משחתם וגו'". המום הגופני מכונה "משחת", ומכיון שהביטוי "השחית" מציין על פי רוב שחיתות מוסרית, הרי יש להניח שה"מום" מסמל את ה"משחת", ולכן צדקו בהחלט חכמינו בהסיקם מתוך הביטוי "משחת" את ההלכה, שבעלי חיים שהשתמשו בהם לדבר עבירה, כגון נרבע ונעבד, פסולים לקרבן (ראה לעיל על א ב).
"לא ירצו לכם". אם גם מותרים הם לגוים, לכם לא יהיו לרצון.