אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כב · פסוק כג

פסוק כב

כג. "שרוע". ראה לעיל כא, יח. "קלוט". לפי ספרא בעל חי שפרסות רגליו מלוכדות זו בזו, כמו אלו של הסוסים והחמורים. אונקלוס מבאר: "יתיר וחסיר", ויונתן מפרש ביתר ביאור: "יתיר כוליא או דחסיר כוליא" (השוה בכורות לט.). ייתכן שהנוסח המקורי היה "חסר" או "יתר יד" (השוה בכורות מ.). גם אלה שייכים, כנראה, לסוג של "שרוע וקלוט".

"נדבה וגו'". לתמהוננו מבואר הפסוק שלפנינו על ידי הקבלה שלא כפשט הפשוט. בעוד שלפי פשוטו של הכתוב היינו סבורים, כי בנוגע לשרוע וקלוט יש לאמור "הרי זו עולה", ורק אם נדר ב" הרי עלי עולה", אסור לקבלו כתשלום הנדר, באה המסורה ואומרת, ששרוע וקלוט פסולים בכל אופן ומותרים רק לבדק הבית (ראה ביאור לעיל ה יד). ובאלה אין הבדל בין נדר ובין נדבה ובין שרוע וקלוט לבין מומין אחרים (עיין ספרא, ותמורה ז:). הרמב"ן סובר, שבביטוי נדבה השתמשו לציון קדשי בדק הבית, ואילו נדר כיוון על פי רוב אל קדשי מזבח (אולם השוה ויזל). ואנו סבורים, שלפי המסורה יש לקשור את "ושור... וקלוט" אל הפסוק הקודם. ומשום כך צריך להקדים "שור ושה", מפני שקודם לא נזכרו אלא שמות המומים (את התוארים "שבור", "חרוץ" יש להשלים במלה "אבר"), ואילו "שרוע" ו"קלוט" הם שמות תואר המתארים את השמות "שור ושה". ומכיון שהיה צורך להקדים ל"שרוע וקלוט" את המלים "שור ושה", היה נחוץ להפריד את שני המומים האלה מיתר המומים ולהסדירם אחרי "לא תקריבו". ולפי זה מוסבים "נדבה... ירצה", הבאים אחרי זה, אל כל המומים שנזכרו קודם לכן. ולפי שלא מצאנו שהתורה מבדילה בין דיני נדר לדיני נדבה, ואדרבה, מוצאים אנו בדברים כג כד: "כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה", הרי גם כאן אין מקום להדגיש את הניגוד "נדר – נדבה" (משום שבאמת אין אלו ניגודים), אלא יש מקום להדגיש את הניגוד בין "תעשה" ובין "ירצה". כוונת הכתוב היא: נדבה תעשה אותו (כי הרי מותר להשתמש בו לצרכים אחרים של המקדש), אולם לנדר לא יירצה (כלומר על המזבח לריח ניחוח לא יובא). ואפשר שדין זה ניתן בשרוע וקלוט, כדי להורות שהם אינם טרפה, וכל שכן שהיה צורך להדגיש זאת מאחר שכך כבר ביארו התרגומים.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה