פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כב · פסוק י
י. "זר". בשם זר נקרא בהרבה מקומות בתורה מי שאינו כהן. "כל זר" ייתכן שכולל גם את הלויים.
"קדש" מציין כאן בהכרח קדשים, שהם, כפי שהוזכר לעיל, "לחמו של כהן". לפי ההלכה המקובלת זר האוכל תרומה חייב מיתה בידי שמים. ומסייע לדעה זו הקשר שבין האיסור שלפנינו לפסוק ט וכן מה שנאמר גם בחומש הפקודים (יח ז): "והזר הקרב יומת". אולם לרב יש דעה אחרת בזה (עיין סנהדרין פג:).
"תושב וגו'". לפי המשמעות הפשוטה מציין "תושב" את הנכרי שנתיישב בארץ ישראל, וכרגיל השכיר עצמו לאזרח בארץ והתפרנס אצלו. ולפי זה פירוש "תושב כהן": מתיישב נכרי שהשכיר עצמו לכהן. "שכיר": זה שמשכיר עצמו רק לזמן קצוב וגם הוא מתפרנס על חשבון נותן העבודה. כך ביאר גם הרמב"ם (הלכות תרומות ו ה) את הפסוק שלפנינו. גם עבד עברי (שמות כא ב) אסור באכילת תרומה, כפי שיוצא, ראשית, מן הפסוק שלאחר זה, האומר שרק "קנין כספו" יאכל בו, ושנית – מפסוק מ, פרק כה, שאומר על עבד עברי: "כשכיר כתושב יהיה עמך". ולזה התכוון, כנראה, הרמב"ם באמרו, שם: "ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר". ואם לפי ההלכה המושג "תושב ושכיר" כולל גם עבד עברי, שנרצע אזנו ונעשה על ידי זה קנינו של האדון "לעולם" (כלומר, עד היובל), וגם עבד שצריך לעבוד רק שש שנים, הרי יש להבין את זאת כך שעבדים אלה דומים לכל דבר לתושב ושכיר.