פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כב · פסוק טו
טו-טז. לדעת רש"י נאסר כאן לכהן להאכיל תרומה לזר, ועם זה מביא רש"י לפסוק הבא את הדרש של ר' ישמעאל (ספרי במדבר לב), שלפיו "אותם" - את עצמם (רפלקסיב). אולם בצדק העיר הרמב"ן, שלפי פירושו הנ"ל של רש"י אין לבאר (בפסוק טז) "אותם" - עצם, כרפלקסיב, אם כן, לא ביאר ר' ישמעאל פסוק טז ברוחו של רש"י, אלא קרוב לוודאי שהסב את שני הפסוקים (כמו התרגומים) אל אכילת הקדשים כשטומאתם בם. אולם הביאור הקולע הוא זה של רש"י, אלא שאין להבין "אותם" במובן רפלקסיבי. ר' אליעזר בן שמוע (סנהדרין פג.) מסיק מתוך הכתובים שלפנינו, שאוכל טבל חייב מיתה בידי שמים (השוה את הפירוש שלי למשנת סנהדרין פרק ח הערה כג). הוא מבאר, כי "אשר ירימו" משמעו מה שיש להרים ממנו עוד להבא: חלק זה אסור לחלל, כמו את התרומה שנתרמה: ואילו ספרא מפרש (השוה גם חולין קל:), "אשר ירימו" (כעבר בלתי נשלם) רק על תרומה שכבר הורמה וממעט טבל מן האיסור שבפסוק טו. אולם ההלכה, שאכילת טבל מחייבת מיתה, נכללה בפסוק טז, שלפיו אכילת כל קדשים (ולא רק מה שמורם) אסורה (ראה מלבי"ם קג). מכיו שבכל טבל נמצא גם קודש, הרי צודקת המסקנה, שהאוכל טבל חייב בעונש כמו האוכל תרומה. אולם מכיון שהתרומה עוד לא הורמה ועוד לא עברה לרשות הכהנים, אין לחייב את האוכל בשוגג לתשלום קרן וחומש. הכתובים הם, כנראה, אסמכתאות להלכה שנתפרסמה כבר על ידי קבלה בעל פה, לפיכך אין לנו להתפלא, שלמרות מה שהביאורים שונים זה מזה, אין מחלוקת בין התנאים בגופה של ההלכה. האיסור של טבל חל גם על הכהנים.