פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כב · פסוק יד
יד. מכיון שלעיל (ה יד ואילך) נקבעו דינים אחרים לעבירות בקדשים, במיוחד הבאת קרבן אשם, מובן מאליו שכאן מדבר הכתוב, כפי שגם ההמשך מוכיח, רק על אותם הקדשים, שהם לחמו של הכהן.
"כי יאכל". להוציא את המזיק.
"חמישיתו". אחד מחמשה, כמו לעיל ה טז.
"את הקדש". קדושת התרומה עוברת אל הכסף ששולם. תשלום הערך או מידת התרומה משמש פיצוי וישולם לבעלים של הקודש (ובכל זאת אין רשות לבעלים למחול על זה, משום שבו קשורה גם הכפרה), אולם החומש משמש לשם כפרה בלבד ויש רשות לתת אותו לכל כהן שירצה (תרומות ו, א-ב ותוס' פסחים כט. ד"ה מאן).
ואם אחדים מבין המבארים האחרונים סבורים שגילו סתירה בין הכתובים כאן ובין הפסוקים לעיל ה, יד-טז, הרי כבר העיר דילמאן בצדק, כי אין זכר לסתירה מטעם זה בלבד, כיוון שלעיל מדובר על עוון מעילה, אולם כאן רק על אכילת תרומת קדשים. טעות היא בידי בינטש האומר, שהחוק שלפנינו לא ידע מהאשם שנקבע לעיל, שהרי לא רק שיש כאן רמז בביטוי הקצר "ויסף חמשיתו" לדין המורחב יותר בפרק ה פסוק טז, אלא גם הציון כאן "עון אשמה" (לקמן פסוק טז) מורה שיש קשר בינו לבין ה טז. אך את הביאור הנכון נותנת המסורת הנזכרת למעלה.