אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כב · פסוק ד

פסוק ג

ד-ז, הפסוק הקודם דיבר אל הכהנים בגוף נוכח, ועתה הוא עובר לגוף נסתר, ובמקום מכל זרעכם נאמר: "מזרע אהרן". היה זה במידה ידועה עלבון ונראה כקללה, אילו נאמר לאהרן ולבניו: "כל זרעכם - והוא צרוע" בגוף נוכח (השוה שמואל-ב ג, כט).

"צרוע". כמו יג, מד-מה, יד ג, ואילו יד ב, ובספרי תנ"ך שאחרי זה: "מצרע" (השוה לעיל על יד א), השוה גם שמות ד ו, במדבר יב י. הכתוב פותח בטומאה החמורה ביותר, שמרחקת אותו מכל שלוש המחנות, אחרי כן בא "זב", שצריך לצאת רק משתי מחנות (ראה מבוא לטומאה וטהרה, קיצור תכנם של חוקי מאכלות אסורות וכו'). אין הבדל בין מצורע מוסגר ובין מחלט (ראה שם), או בין "זב" בעל ראיה אחת לבין זב בעל שלוש ראיות (ראה ביאור לטו א).

"לא יאכל עד אשר יטהר". לא פורש מתי באה הטהרה הגמורה לענין אכילת קדשים. לעיל בפרשת טהרת המצורע נקבעו שלושה שלבי טהרה. אחרי הבאת "שתי צפרים" (יד ד), נאמר ביד ח: "ורחץ במים וטהר", אולם טהרה זו מצומצמת ומתירה לבוא אל המחנה בלבד, ועדיין חייב הוא לשבת מחוץ לאהלו (ראה ביאור לעיל יד י). אחרי תום שבעת ימים, כך אמור שם (יד ט), ירחץ שוב וטהר. אך גם בזה עוד לא שלמה טהרתו, שהרי אחרי הבאת קרבנותיו נאמר (יד כ): "וכפר עליו הכהן וטהר". כמו כן נאמר ביולדת, יג, ז-ח, שרק אחרי שהקריבה קרבנה היא טהורה לגמרי. וכך- לבסוף – נאמר גם בזב (טו יג): "ורחץ במים חיים וטהר", ובכל זאת יוצא משם בהשוואת פסוק טו לפסוק ל, שרק הקרבת הקרבן מביאה טהרה גמורה. ועל איזו טהרה מדובר כאן? חכמינו אומרים: טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים" (יבמות עד: לפי משנת נגעים יד ג. השוה במבוא לטומאה וטהרה: קיצור תכנם של חוקי מאכלות אסורות וכו', בסופו, וכן ביאור ל: יב ו, יד א, טו טז), ואם כי אין למצוא כל זאת מפורש בכתובים, הרי ביאור פשוט של הכתובים מביא אותנו למסקנה זו.

"עד אשר יטהר", וודאי כוונתו הטהרה הסופית, שבאה באחדים מבין הטמאים רק בהבאת הכפרה. ומסתבר ש"בקדשים" מתכוון לאכילת הקרבנות, שהרי על קדשים אחרים לא דיבר הכתוב עדיין. אלה נזכרים מקצתם בויקרא כז ומקצתם בבמדבר יח. במצות "ראשית בכורי אדמתך" (בשמות כג יט, לד כו) לא נרמז שהם שייכים לכהן. ואם בפסוק ז הותר לאכול מן הקדשים תיכף אחרי הרחיצה והערב שמש, הרי גם שם הכוונה קודם כל לקדשים, אולם שם מדובר על טמאים שאינם טעונים קרבן. והראיה לכך, כי צרוע וזב (פסוק ד, רישא) שטעונים קרבן הובדלו מן הטמאים האחרים (פסוקים ד סיפא עד ז). ולפי זה כאילו כתוב היה מפורש בתורה, שמחוסר כיפורים אסור בקדשים (על דבר "כי לחמו הוא", פסוק ז, ראה להלן), אולם מכיון שמכל מקום מביאה הטבילה את הטהרה אפילו לזב ולמצורע (יד ח, ט יג), מוכרחים אנו להודות, שגם אלה מותרים בקדשים אחרי הטבילה, וכמובן רק אחרי הערב שמש. והנה ברור שלאכילת קרבנות, שהם קדשים שהכהנים זוכים משולחן גבוה, יש צורך בקרבן טהרה, ואילו קדשים אחרים, שאינם נחשבים לאשי ה', מותר לאכול בלי הבאת כפרה. ולפי זה די לתרומה ולביכורים וכיוצא בהם בטבילה והערב שמש. שאכילת מעשר שני אינה טעונה אפילו הערב שמש, זאת אפשר להסיק בעקיפין מזה, שרק כאן בקדשים, שהם לחמו של כהן, דרוש "ובא השמש וטהר", ואילו מעשר, שאיננו בחינת לחם הכהן, וגם לא בא מן המזבח, נאכל אחרי הרחיצה בלבד. ואפשר שכאן מכוון הדיבור לאו דווקא אל קרבנות, אלא לקדשים אחרים שהיו נהוגים אז, שביחס אליהם צריך לנהוג לפי החוקים, שנקבעו אחרי כן לתרומה, כגון תרומות, בכורות וכיוצא בהן, ולפי זה מוסב "עד אשר יטהר" (בפסוק ד רישא) אל הריפוי והרחיצה. ההפרדה בין צרוע וזב ובין שאר הטמאים מתבארת גם בזה, שהללו נשארו זמן ממושך בטומאתם, היינו עד שמתרפאים.

"והנוגע בכל וגו'". מי שנוגע בטמא מת, טמא רק עד הערב:, וטמא מת עצמו טמא שבעת ימים וטעון טהרה על ידי הזיה במי חטאת (במדבר יט, י-יב).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה