פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כא · פסוק יח
יח-כ. "אשר בו מום". גם מום עובר. ספרא. המומים שנזכרים כאן משמשים לדעת חז"ל (בכורות מג.) דוגמא בלבד (ראה פסוק כא), ויש בכללם עוד הרבה מומים אחרים, וביחוד אלה שלפי כב יט ואילך הם פוסלים בבהמה. ועוד פסולים כל אלה שמשונים מבני אדם אחרי במבנה גופם, אלא שאלה אינם מחללים את העבודה. ויש שפסולים לעבודה משום רושם צורתם ("מראית עין"), השוה בכורות מג. מכאן ראיה, שהמומים השונים שפוסלים לעבודה נמסרו בקבלה. ואין חשיבות מיוחדת לכך איך מבארים את המומים שבכתובים אחד אחד.
"כי", לא בא כאן ליתן טעם אלא לאמת, כמו בישעיה ז ט, השוה גם רש"י. קבלה היא (השוה זבחים טז.) שגם בבמה, מקום שם גם הזר כשר לעבודה (ראה לעיל על ז לז), היה בעל מום פסול. לפי זה אפשר היה לבאר את פסוק יח, שהוא מחמיר לעומת פסוק יז, כל איש (גם זר העובד בבמה) שיש בו מום, לא יגש (להקריב קרבן).
"חרם". כנראה שהוא משורש "חרם" (בערבית: خرم שוסע, היינו מטיל מום, לדעת ר' יונה בס' השרשים הוראתו: קוצץ, וכן פי' גם דיטריך. עיין דברי פליישר, במילון לעברית חדשה של לוי, חלק שני עמוד 208). לדעת תו"כ המדובר באיש שעצם חטמו שקוע, ובכללו גם צורות משונות אחרות של החוטם. לפי רמב"ן נקרא איש שבחוטמו מום: חרום, משום שפניו כולם מעוותים.
"שרוע", משורש "שער" - "סרח", לפי תו"כ ירך בולטת (ואולי גם יד מאורכת).