פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כא · פסוק ט
ט. הפסוק "אל תחלל... להזנותה" (יט כט) מלמד, כי גם כאן יש לגזור "תֵחֵל" משורש "חלל". כלומר: לפסול. חכמינו (סנהדרין נ: ונא:) תמימי דעה בזה, שלא מדובר כאן על בת כהן פנויה, אלא או על ארוסה בלבד (ר' ישמעאל), או גם על נשואה (ר' עקיבא ור' שמעון), או רק על נשואה (רבנן, שם נ:). אמנם, פשוטו של מקרא סותר, כנראה, דעה זו. גם פילון ויוספוס הבינו את הכתוב כפשוטו. בכל זאת השוה יוספוס (קדמוניות ד ח כג) את הפסוק שלפנינו עם האמור בדברים כב כ-כא, ובצדק, שהרי גם שם (כא) נאמר: "נבלה... לזנות בית אביה" ושם הלא מדובר, כפי שחכמינו היטיבו לבאר, על מעשה זנות אחרי האירוסין, ולפי זה גם בפסוק שלפנינו אין הכוונה על פנויה. בנוגע לחוק בדברים כב כ, מפסוק כג שם יוצא מפורש, שאין הכוונה להעניש פנויה שזינתה במיתה, וכך עולה מספר שמות כב טו. ואם מפרשים אחרונים סוברים, שטעם עונש מיתה בזה, שהנערה רימתה את בעלה, באמרה על עצמה שהיא בתולה, הרי יש לטעון נגד זה, ראשית, שקשה להניח שהתורה היתה מענישה בגלל שקר כזה במיתה, ואילו הבעל מקבל כאשר הוא מוציא שם רע רק עונש קל. ועוד: הלא הכתוב אומר שם (פסוק כא) מפורש וברור, שהסקילה אינה באה בשל השקר אלא: "כי עשתה נבלה בישראל לזנות וגו'". לפי זה הכרח הוא ששם מקרה דומה לזה שבדברים כב כג, ורק מפני זה אין הכתובים אומרים זאת בפירוש, משום שזה יוצא מאליו מכל תיאור הענין, הנערה מאורשה על ידי אביה (פסוק טז) בעוד שהיתה קטנה. ואם המדובר על עונשה, הלא רק בגלל עבירה שעשתה בבגרותה מגיע לה עונש, זהו דבר מובן מאליו לפי התורה, ואם כן היתה כבר ארוסה כשזינתה. ואם אנו עוד מניחים כאן, שבימים קדומים היה הנוהג שהאב היה מארס או מקדש את הבת הקטנה לאיש. ואילו העונש לא יכול לבוא אלא כשזנתה בהיותה כבר בוגרת, הרי מובן ממילא שאין הכתוב מדבר כאן אלא בארוסה או בנשואה. – על דבר טעם עונש שריפה עיין לעיל ביאור לפרק כ פסוק יד.