פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כא · פסוק ה
ה. המשך הענינים מראה, שכאן מדובר על מנהגי אבל על מת. בדברים יד א נאסר לכל ישראל להתגודד או לשים קרחה למת. אולם התורה ראתה צורך לשנן איסור זה דווקא לכהנים, משום שכומרי עבודה זרה שמרו על מנהגים אלה, שאולי היו קשורים בפולחן אלילי מסויים באופן מיוחד (השוה: "ויתגודדו" בסיפור על נביאי הבעל מלכים-א יח כח). קושיא אחרת יותר חמורה יש כאן. השחתת הזקן באה כאן בתורת מנהג אבילות, וכך גם בירמיה מא ה, ואילו לעיל (יט כז), כפי שהוכח שם, נאסרה סתם בכללות. כנראה, שהפשט הנכון הוא, שאמנם נאסרה גם לכהנים וגם להדיוטים בכל המקרים, אולם מכיון שהיה המנהג נפוץ במיוחד בין כומרי האלילים באבילות, היה צורך לחזור על האיסור כאן, משום שאם לא כן היו יכולים לחשוב, שהיה מותר לעשות כן, בתורת יוצא מן הכלל, למת. שונה מזו דעת ויזל: השוה שם. מלבד זה משלים הפסוק שלפנינו פסוקים מקבילים אחדים שבמקומות אחרים, כך למשל שהקרחה אסורה לאו דווקא בין העינים (דברים יד א), אלא כמו כן בכל הראש. ועוד, שהשחתת הזקן אינה אסורה אלא אם כן נעשית בתער, ראה לעיל הפירוש לפרק יט פסוק כז.
"יקרחה". הכתיב בה"א, כמו "שפכה" בדברים כא ז וכמו הרבה מלים שיש בסופן ה' במקום ו'. המסורת רושמת באיכה ד יז ארבעה עשר מקומות בתנ"ך שבהם הכתיב: ה והקרי: ו (השוה גם גזניוס-קאוץ 44 m).