פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כא · פסוק ד
ד. לדעת רוב המבארים "בעל" הוא כאן בעלה של האשה, רק בפרטים שונים הביאורים זה מזה. רשב"ם סבור, שכאן יש איסור לכל בעל שהוא כהן להיטמא לאשתו. קנובל עוד מרחיב את האיסור באמרו, שהאיסור חל על כל הקרובים על ידי חיתון (קרובי חיתון - מחותנים), כגון החמות וכיוצא בה. קייל אומר, שכאן יש איסור להתחלל על ידי נישואי לאוין, מה שמבואר ביתר דיוק בפסוק ז. לפי חכמינו (בספרא וביבמות כב:) יש במלה "להחלו" הפירוש היותר מדויק לאיסור זה, והוא: לכהן אסור ליטמא רק לאשתו שמחללת אותו, כלומר: לאשתו הפסולה. אולם הרמב"ן כבר הוכיח, שהמובן הפשוט הוא כפי שאונקלוס מתרגם ואשר לפיו "בעל" פירושו: "רבא", היינו "אדון". הכהן נקרא "בעל בעמיו" (התרגום מתרגם גם "כהן מדין": "רבא דמדין"). יש גם מקומות במקרא ששם נקראו הכהנים בשם "שרי קדש" (השוה ישעיה מג כח, דברי הימים-א כד ה, אולי גם בירמיה יא טו: "ובשר קדש" הכוונה על ידי שר הקודש). והנה כאן חזר הכתוב על האיסור בקיצור וגם נתן הטעם לאיסור, מפני שהכהן רב בעמו, היה הוא מזלזל בעצמו, לו היה מיטמא. לדעת ויזל "בעל בעמיו" משמעותו במיוחד: הכהן הגדול, השוה שם. גם חזקוני מבאר כך, אלא שהוא סבור שהכתוב מתכוון להגיד: "לא יטמא בבעל בעמיו", כלומר: הכהן אל יטמא אפילו לכהן גדול. את שיטת חכמינו שמסתמכת על פסוק זה, שלכהן אסור ליטמא לאשתו הפסולה, אפשר לנמק גם לפי ביאורו של אונקלוס.