אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כא · פסוק ב

פסוק א

"כי אם לשארו". לפי פשוטו של הפסוק "לשארו" הוא כלל, שאחריו באים הפרטים, אבל ספרא אומר: "אין שארו אלא אשתו, שנאמר: "שאר אבי הוא". ויזל ומלבי"ם טרחו לחינם לבאר את ההוכחה מתוך "שאר אביך הוא" (יח יב, וראה גם תוי"ט ב"ב ח א, ורש"ש שם קט:). קרוב לוודאי, שהכוונה: "ערות אביך הוא" (יח ח). אם ערות אשת אב נחשבת גם לערות אב, הרי אפשר להסיק מזה שאיש ואשתו נחשבים כגוף אחד ("אשתו כגופו"), ולפי זה היא גם השאר הקרוב ביותר. אותו דבר מוכח גם מתוך י טז, שם מזדהים "ערות אשת אחיך" עם "ערות אחיך". ובאמת ייתכן, כי רק זהו הטעם שלא נזכרה כאן "אשתו" במיוחד, כי אם בשארים הותר ליטמא, כל שכן שמותר באשתו שהיא כגופו, (אחות האב נקראת לעיל (יח יב) "שאר אביך", אולם אשת האב היא ממש כ"אביך" (יח ח), לכן העונש חמור בחילול זו האחרונה), והרי היה מנהג קדום בישראל שהבעל יתעסק בקבורת אשתו. כפי שניתן ללמוד באופן ברור ביותר מתוך הסיפור על אברהם, איך הוא דואג לקבורת שרה, וקורא אותה "מתי". גם יעקב אבינו קבר את רחל ואת לאה, השוה בראשית מח ז, מט לא. וגם מתוך הפסוק הבא אפשר להביא ראיה לכך. שם נאמר כי לכהן מותר ליטמא לאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש. ואם היא היתה כבר נשואה אסור לו להתעסק בקבורתה. ברור, שהטעם הוא משום שהחובה מוטלת על הבעל. לפי זה ההנחה היא, שהבעל מחוייב לחלוק את הכבוד האחרון לאשתו שנפטרה. ובכן נהיה מוכרחים להודות, אף אם אנו מבארים את הפסוק כפשוטו, שהתורה התירה ואף ציוותה לכהן ליטמא לאשתו, אלא משום כך לא נזכרה "אשתו" בפירוש, משום שזה יוצא מתוך המלה "שארו", שהרי אשתו היא קרובה עוד יותר משאר סתם, היא כגופו. ובכל זאת פסק הרמב"ם הלכות אבל, ב ו, שרק מדברי סופרים חייב הכהן ליטמא לאשתו. הלחם משנה, שם הלכה א (וכן "מזרחי") משתדל להוכיח, שגם התלמוד סובר כן ושהלימוד מ"שארו" אינו אלא אסמכתא, אך השוה ויזל, שרוצה לפשר בין הרמב"ם והספרא.

"לאמו וגו'", אצל השאר מקדימים הגברים לנשים, אבל האם נזכרת לפני האב, מפני שהיא זקוקה יותר לבנה, השוה יבמות סה: "חוטרא לידא ומרה לקבורה". השוה גם ספרא ולעיל יט ג.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה