אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כא · פסוק א

פרק כא

חוקי קדושה מיוחדים לכהנים

כשם שעם ישראל נבחר בבחינת ממלכת כהנים מתוך האומות וחוייב ללכת בדרכי הקדושה, כך נבחר מתוך עם ישראל שבט כהנים, שבט לוי (השוה דברים י ח), והמובחרים משבט זה, אהרן ובניו, לוקחו במיוחד (דברים יח ה, במדבר טז ה) שהם יתנהגו בקדושה יתרה וישמשו דוגמה להם. – פרשת החוקים שלפנינו מכילה חמשה חלקים, ששנים מהם (הראשון והשלישי) שוב נחלקו לשנים כל אחד: א) הכהנים יהיו קדושים לאלהים (כא, א-ט), וביחוד הכהן הגדול (כא, י-טו). ב) מראה הכהן העומד לשרת צריך להיות הדור, כהן בעל-מום לא יגש אל המזבח (כא, טז-כד). ג) על הכהנים להיות מרוחקים בטומאתם מן הקדשים (כב, א-ט), וכן ייבדלו הזרים מן הקודש (כב, י-טז). ד) ככהנים בעבודתם כן גם הקרבנות בעלותם על המזבח צריכים להיות תמימים בלי מום (כב, יז-כה). ה) שאר הדינים הנוגעים לקרבנות (כב, כו-לג). כל אחד מחלקים אלה פותח במלים "וידבר ה' אל משה" (מלבד החלק הראשון שמתחיל ב"ויאמר"). – המצוות שבשלושת החלקים הראשונים נאמרו לאהרן ובניו בלבד, מכאן ואילך גם לכל עם ישראל. החוק כולו ניתן רק אחרי הקמת אוהל מועד במקום זה. בהרבה פסוקים קיימת הנחה מראש של מציאות המקדש (כא: יב, כג. כב כב): הכהן הגדול משוח כבר (כא יב), זאת ועוד: בפסוק אחד (כא כג) קיימת ההנחה על מציאות הפרשה של עבודת יום הכפורים (טז: ב, יב, טו) שנאמרה רק אחרי מות בני אהרן (השוה לעיל בפתיחה לפרק יח).

פרשה זו מובאת על ידי הנביא יחזקאל, קצתה מלה במלה, קצתה לפי תוכנה, ורק משפט קדום עיור יכול להוליך להנחה, שהחוקים שביחקאל הם מזמן קדום יותר מאשר אלה שבשתי פרשיותינו אלו. יש להשוות את המקבילות דלהלן:

ויקרא: / יחזקאל:

לנפש לא יטמא בעמיו כי אם... לאמו ולאביו לבנו ולבתו ולאחיו ולאחתו... אשר לא היתה לאיש... יטמא (כא, א-ג). / ואל מת אדם (1) לא יבא לטמאה כי אם לאב ולאם ולבן ולבת לאח ולאחות אשר לא היתה לאיש יטמאו (מד כה).

לא יקרחה קרחה (כא ה). / והקריחו... קרחא (2) (כז לא).

אני ה’ מקדשכם (כא ח, ועוד). / אני ה' מקדש (3) את ישראל (לז כח).

את ראשו לא יפרע (כא י). / ופרע לא ישלחו (4) (מד כ).

ולא יחלל את מקדש אלהיו (כא יב, כא כג). / אל מקדשי... לחללו (כג לט).

אלמנה וגרושה... לא יקח כי אם בתולה מעמיו (כא יד). / אלמנה וגרושה לא יקח... (5) כי אם בתולות מזרע בית ישראל (מד כב).

להקריב לחם אלהיו, (כא, ו, ח, יז, כא: כב, כה). / בהקריבכם את לחמי (6) (מד ז).

וינזרו מקדשי (כב ב). / וינזר מאחרי (יד ז).

ולא יחללו את שם קדשי (כב ב, כב, לב). / ויחללו את שם קדשי (לו כ, ועוד).

נבלה וטרפה לא יאכל (כב ח). / נבלה וטרפה (7)... לא יאכלו הכהנים, (מד לא)

ולא יחלל את קדשי (כב טו). / ויחללו קדשי (כב כו).

ונקדשתי בתוך בני ישראל (כב לב). / ונקדשתי בה (כח כב, ועוד). ואחל בתוכם (כב כו).

הערות למקבילות:

1 המונח לנפש" שבחוק, הוחלף על ידי יחזקאל במלה יותר מקובלת בדורו: "ואל מת אדם". את הביטוי "אל מת... לא יבא" לקח מספר במדבר ו ו.

2 הביטוי "קרח קרחה" (הקרח) אינו מצוי בשום מקום אחר.

3 הפסוק שחוזר כמה פעמים בחוק שלפנינו (השוה כ ח), מבואר ביחזקאל באופן אפייני במלים "בהיות מקדשי וגו'.

4 מה שבחוק שלפנינו צווה לכהן הגדול, בא בס' יחזקאל כמצוה כללית לכל הכהנים, ראה להלן ביאור לפסוק י.

5 ראה הערה הקודמת, וראה להלן ביאור לפסוק ז, במקום הביטוי הנדיר 'מעמיו' נאמר ביחזקאל ברורות 'מזרע בית ישראל'.

6 הביטוי "הקרב לחם א'", שאפשר למצוא רק בחוק שלפנינו ולא במקומות אחרים (השוה גם ג: יא, טז. במדבר כח: ב, כד), מתכוון להבליט בזה את עמדתם הנעלה של הכהנים ואת קדושתם של הקרבנות. הביטוי אצל יחזקאל הושאל בלא ספק מפרשתנו.

7 עיין להלן כב ח. – ביחזקאל נמצא בהרחבה: "מן העוף ומן הבהמה" (השוה ויקרא ז כו).

לעיל במבוא לפרק יח הוכחנו כי יש לנו טעם מספיק לדחיית ההשערה, שבפרשתנו עובדו או עובדו מחדש מקורות שונים. על דבר התופעות הלשוניות המתמיהות ועל דבר הפסוקים שסותרים, כביכול, זה את זה, השוה הביאור לאותם הפסוקים.

ויקרא כא: א-ג. הדיבור האלוהי היה בא תכופות אל הכהנים, אולם בדרך כלל מדובר בציוויים שלא הופנו אל הכהנים בלבד, כי אם לכל ישראל היה חלק בהם. הכהנים הוזכרו תמיד לחוד, בתורת מורי העם או בתורת שומרי החוק ומבצעים אותו (השוה מבוא לטומאה וטהרה), אבל הדיבור שכאן הוא ענין לכהנים בלבד, שאר בני ישראל לא היו מצווים עליו. ולכן, כנראה, נאמר כאן: "אמור אל... ואמרת אלהם...". אמור אליהם, בתורת מורי החוק, ואותם שהחוקים נוגעים אליהם במיוחד. לפי הרמב"ן אפשר להשתמש במלה "אמור" גם בהוראת "דַבֵּר", אבל כאן לא נאמר כרגיל בשאר הפסוקים: "בני אהרן הכהנים", אלא מקדים "הכהנים" ל"בני אהרן", ללמד שהחוק מכוון רק אל הכהנים. ועוד, משום שלכל הפעלים שבצווים הבאים אחר כך יש לצרף במחשבה את הנושא: "הכהן" או "הכהנים".

מתוך ההישנות "אמר... ואמרת" מסיקים חכמינו (ביבמות קיד.) את הלימוד "להזהיר גדולים על הקטנים". הכהנים מצווים בתורת מורים לחנך גם את הקטנים לשמירת החוקים הבאים כאן בנוגע לטומאות, שאי אפשר למסור להם את אלו במישרין, גם כהנים בעלי מום, שאינם מוכשרים לעבודה על ידי המזבח, חייבים לשמור חוקים אלה, אך החללים פטורים, ראה פסוק טו.

"לנפש", ביטוי מקוצר במקום "לנפש מת" (כא יא, במדבר ו ו, השוה גם במדבר ט ו, יט: יא, יג).

"לא יטמא". המבקרים האחרונים מתפלאים, שכאן משתמש הכתוב בגוף נסתר, בעוד שהדיבור יצא ישר אל הכהנים. אולם החוק לא ניתן לאותם הכהנים בלבד שהיו נוכחים, לאלה ניתנו מכבר הוראות בפרק י, ו-ז (השוה שם, ד) במקרה מתאים, אלא החוק שלפנינו ניתן בצורה כזו שיכולה לשמש סדר לכהנים הבאים בעתיד, ייתכן כי החוק ניתן בקשר להוראות שנמסרו לכהנים, לעיל י, ו-ז, ומכוונים לימים הבאים. ואף יש ביניהם חוקים (למשל פסוק ג), שאי אפשר היה למסרם לאהרן ולבניו. ולכן היתה הצורה המתאימה ביותר הדיבור בגוף נסתר. בכל זאת השוה גם להלן ביאור לפסוק ח.

בביטוי "בעמיו" התקשו המפרשים. ספרא מבאר (השוה גם נזיר מג:): רק אם עמו נמצא אתו, אסור לו ליטמא, אבל מותר לו ב"מת מצוה", כלומר: המוצא מת במקום שאין איש ישראל ואי אפשר לו לקרוא לאיש. הלכה זו מתאימה למובן הפשוט של הפסוק. ראשית כל מלמדת המלה "בעמיו", שהכהן שהוא צריך להיות הנעלה והמכובד בין בני עמו, לא ייתכן שיטמא את עצמו למת בשעה שנמצא בקרב עמו, ונכון שיתעסקו בו אחרים (השוה ביאור לפסוק ד). וודאי לא רצה הכתוב לומר כי במקרה שאין אדם נוכח ליד המת, מותר לכהן לנגוע בו, כי למה ייטמא בלי צורך? אולם יש ויש להסיק מכאן, שבמת שאין לו קוברים מבין בני עמו והתעסקותו היא דחופה, מותר לו ליטמא.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה