פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כ · פסוק יט
יט. בסוף הפסוק ניתנת אזהרת עונש וטעמה בצידה, ואילו בתחילת הפסוק נשנה הלאו שנאמר כבר לעיל (יח, יב-יג). חכמינו (בספרא) אומרים, שהישנות לאו זה באה להגיד, שאין להבדיל כאן בין שהיא אחות רק מצד האב ובין שהיא אחות מצד האם לבד. יכולים היינו לטעות ולחשוב, שכמו שבפסוק הבא אחר כך "דוד" פירושו אח של האב מצד האב (השוה לעיל על יח יד), כך גם כאן האחות מצד האם אינה אסורה. ועוד, מכיון שאשת אח האם אינה אסורה מן התורה (השוה יח, יב-יג) יש להדגיש, כי כאן הראשונה אסורה כמו האחרונה. השומרוני, השבעים והפשיטתא סידרו גם כאן "אחות אביך" לפני "אחות אמך", כדי להשוות פסוק זה לפסוקים יב-יג שבפרק יח. ולפי פשוטו של מקרא אפשר היה אולי להסביר את צורת הפסוק שלפנינו על פי עיון זה: דיני העונשים בפרשה שלפנינו פותחים קצתם ב"אשר יקח" וקצתם ב"אשר ישכב". אצל "אשת אביו" כתוב "אשר ישכב", משום שאם היה כתוב "אשר יקח", היו יכולים לטעות ולחשוב, שרק הנישואין עם אשת אביו אסורים, אבל לא ההזדווגות עצמה שלא לשם נישואין. ומטעם זה פותח גם איסור כלתו ב"אשר ישכב". באיסור זה אי אפשר היה להשתמש, כמובן, בביטוי "אשר יקח", ועד פחות באיסור בהמה. ב"אשה ואמה". נוהג העונש רק אם נשא את האשה הראשונה דרך קידושין (עיין לעיל על פסוק יד), לכן כתוב "אשר יקח". ב"אחותו" היה צורך לקבוע, שאפילו על נישואי אחות, שמותרים היו אצל כמה עמים, נענשים בכרת. באיסור "נדה", שנוהג גם אצל אשתו, אי אפשר היה לכתוב "כי יקח", ואילו איסור דודתו מתחיל ב"אשר ישכב" מאותו טעם כמו איסור "אשת אביו". באיסור אשת אחיו שוב הוצרך לכתוב "אשר יקח", משום שאחרת היו מתירין את הנישואין אתה, שהרי במקרה יבמה (דברים כה ה) היא נחשבת למצוה. אולם באחות אם ואחות אב היה הביטוי "אשר יקח" או "אשר ישכב" מטעה. "אשר יקח" היה נותן מקום לטעות ולחשוב, שרק הנישואין אוסרין, משום שהיא במובן ידוע "קללת אב ואם" (באשר האשה כפופה לבעלה), ו"אשר ישכב" היה נותן מקום לטעות שנישואי הדודה אינם אסורים, שהרי אלה היו מותרים קודם מתן תורה (השוה שמות ו כ). לפיכך מסמיך הכתוב את העונשין לאיסור שבפרק יח יב-יג ומביא את האיסור בצורתו, שהרי אין ספק כי גילוי ערוה מסמן גם את הנישואין וגם את ההזדווגות שלא בדרך נישואין.
"עונם ישאו". כמו לעיל יז טז, שם צוין באופן ברור כעונש כרת, כמו בדברים יג כ. מלבד זה מסיק זאת הספרא שם על יסוד גזירה שוה ליט ח.