פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כ · פסוק י
י. הסדר ברשימת חוקי הצניעות נקבע לדעת הירש מנקודת מבט שונה מזו שבפרק יח לעיל. בראשונה מובאות (בפסוקים י-טז) העבירות החמורות ביותר (חייבי מיתת בית דין) ואחריהן באות (בפסוקים יז-כא) העבירות שבכרת. בסנהדרין נז: מובאת דעת ר' עקיבא, שכל העריות שמיתת בית דין חלה עליהן, גם בני נח מוזהרין בהן. לפי זה נמנים עד פסוק טז חוקי העריות הכלל אנושיים, שלא ניתנו לישראל בלבד בגלל מעמדו כעם הנבחר, ואילו העריות. שבכרת ניתנו רק לעם ישראל שייעודו להיות עם קדוש קדושה מיוחדת, לכן ייכרת העבריין "מעמיו", מקרב עם ישראל. אבל גם חייבי מיתת בית דין סודרו כאן מתוך נקודת מבט אחרת מאשר אלה שבפרק יח. לעיל סודרו בהתאם לדרגת הקירבה המשפחתית זה אחר זה. ראשית באים (פסוקים ז-יא) הקרובים ביותר, אחרי כן קרובי ההורים (יב-יד), להלן נשי הקרובים (טו-טז) ולבסוף (יז-יח) קרובי הנשים. נידה ואשת איש, שאין בהן משום קירבה משפחתית, נזכרו אחרי האיסורים שבקרובים, וזכר הבהמה לאחרונה. ואילו כאן פותחת שורת העונשין באיסור אשת איש. מכיון שמטרת העונש של מיתת בית דין היתה להגן על החברה האנושית מהשחתת המידות ולהבטיח את קיומה, היה צורך קודם כל להודיע על עונשין בשל ניאוף, שהוא חטא לא נגד ה' בלבד אלא גם נגד בני אדם. אחר כך נאמר, שיש להחמיר עוד בעונש, אם האשה הזרה לו היא גם אשת אביו, שאז הוא חוטא גם נגד האב (ואף אם אביו מת, נענש באותו העונש, בדומה למקלל). וכפי שיוצא מן הלשון "דמיהם בם", מיתתם בסקילה. אחר כך מציינת התורה את הניאוף עם אשת בנו בשם "תבל", מעשה תועבה, שזה גם כן נענש עונש חמור יותר מאשר ניאוף רגיל. אחרי שלושת מיני ניאוף אלה באים שלושה מקרים אחרים, שגם הם מביאים את החברה לידי השחתה. הראשון הוא משכב זכר, דבר בלתי טבעי, שעל ידו נפגם מוסד הנישואין באופן מתועב ביותר. אחרי זה מובאים נישואי אשה ואמה, שהופכים את הנישואין לזימה, ולבסוף "משכבי בהמה" שהופכים את סדרי העולם האלוהיים בצורה מאוסה ביותר. בכל עבירות אלו מודגש שהאיש והאשה שווים בעונש. וזה הטעם להישנות איסור ההרבעה באשה.
"איש". למעט קטן.
"את אשת איש" ("את" הוא מלת יחס המציינת את המושא הישיר, השוה משלי ו לב, ופירושו של שטראק), למעט אשת קטן.
"רעהו". לפי ספרא ממעט את הנכרי, לפי תרגום יונתן "אשת איש" פירושו ארוסה ו"אשת רעהו" היא בעולה. ויזל סבור שהישנות הצו מתכוונת להגיד, שהעונש עומד בתוקפו אף במקרה שהבעל מסכים למעשה הניאוף. לפי פשוטו של מקרא בא הפסוק "אשר ינאף את אשת רעהו". לציין ביתר דיוק את העבירה, כפי שמוצאים כמעט בכל עונשי מיתה בפרשה שלפנינו: "זמה היא", "תועבה עשו", "תבל עשו", "ערות אביו גלה", "אביו ואמו קלל" ועוד. "אשר ינאף את אשת רעהו" מזדהה עם "את אשת רעהו נאף". העונש מגיע לנואף משום שפוגע ברעהו, מערער את שלומו וכאילו רצחו (את ההנחה של דילמאן, שהדברים "אשר ינאף... רעהו" הם הוספת ה"עורך" מתוך נוסחא אחרת, יש לדחות, משום שאין להבין מה טעם להוספה כזו), מובן מאליו שהסכמת הבעל אינה מקילה בעונשו, שכן גם עונש הרוצח לא יוקל, אם הנרצח ביקש ממנו שיהרגו.
"מות וגו'". לפי סנהדרין נב: כל מיתה שאינה מפורשת, היא בחנק. לפי דעת רוב החכמים מיתת חנק היא הקלה ביותר ולכן נקבעה במקום שאינה מפורשת מיתה אחרת (מיתה זו לא צוותה בתורה והיא ידועה רק על פי הקבלה), ואפילו לר' שמעון, שלדעתו "הרג" קל יותר, יש לפרש מיתה סתם שהיא חנק, כפי שמוכיח התלמוד מתוך הכתובים, משום שהוא דומה למיתה הטבעית, באשר היא באה בעצירת הנשימה (הירש), לפי דברים כב, כד דין נערה המאורסה (המקדושת) שזינתה בסקילה, והטעם, כנראה, יש למצוא בפסוק (שם, כא) "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה", כי היא בגדה לא בארוסה בלבד, אלא גם בהוריה ואין לך קללת אב ואם חמורה מאשר לבזות את בית האב באופן כזה. אותו העונש מגיע גם לנואף, משום שהוא פיתה אותה לעבירה זו.