פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כ · פסוק ט
ט. לסדרת עונשי העריות היה צורך להקדים חוקים הקובעים את חשיבות חיי המשפחה לפי רצון ה'. מדוע ייענשו עברייני העריות במידה כה חמורה גם על ידי בית דין של בני אדם? מפני שהסדר בחיי המשפחה שציוה ה', יכול להתקיים רק בשמירה מעולה על חוקי נישואין מעולים. כל זלזול באיסורי הנישואין הוא חתירה תחת חיי המשפחה ומביא לידי מצב שהנביא (מיכה ז ו) תיאר אותו בדברים אלה: "בן מנבל אב וגו'". והתוצאה ההכרחית מכך התמוטטות חיי החברה האנושית.
"כי", מלה קצרה זו מוסבה אל כל החוקים הבאים להלן בפרשתנו. עשו הכל מה שציויתי, כי מי שיפר חוקים אלה, ראוי לעונש החמור ביותר.
"יקלל", פירושו מקלל בשם (השוה משנת סנהדרין ז ח).
"ואת אמו". כלומר: או את אמו. גם מי שמקלל את הוריו המתים חייב מיתה. לפי זה אין המקלל נענש משום שהוא פוגע בכיבוד ההורים, אלא משום שמעשה זה כשלעצמו כה נבזה, עד שמי שירד לשפל כזה שיכול לעשות זאת, נחשב כאויבה של החברה האנושית ויש לדון אותו בעונש מות. לכן "אביו... דמיו בו", חטא דמים עליו ומתחייב בנפשו. ובצדק לומד התלמוד (סנהדרין פה:) מ"אביו ואמו קלל", שחייבים על קללת אב ואם גם לאחר מותם.
"דמיו בו", בספרא מסיק מתוך פסוק כז, שהביטוי "דמיו בו" נותן מקום להניח שהעונש כאן סקילה. מי שעושה מעשה השולל ממנו זכות הקיום, יש להשמיד אותו בידי כל העם מקרב החיים (ראה בתחילת פרק זה). "דמיו בו" בא, כנראה, להגיד שהוא לבדו נושא עוון מיתתו, והעדים וכל העם המבצעים את הסקילה נקיים (השוה יהושע ב יט).