אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כ · פסוק ב

פסוק א

ויקרא כ: א-ה. בפרק יח ניתנה האזהרה לא לתת זרעו למולך בסוף חוקי העריות, בפרשת העונשין ניתן העונש על פולחן המולך בראש העונשין. קרוב לוודאי שהעונש בגלל עבירה זו ניתן בראש משום שהיתה עבירה שכיחה, והיה חשש פן יעלים העם את עיניו מזה (פסוק ד), ואילו באיסורי עריות לא היה חשש זה קיים כל כך. ונראה, שעונש הסקילה בא כדי שכל העם ישתתף בעונש ("עם הארץ ירגמהו"), מפני שזאת היתה הכוונה, שהעם יביע את רגשי התיעוב שלו נגד מעשה זה. עונש הסקילה נקבע בעבירות החמורות על עריות ועל עבודת אלילים, משום שהעם נטה תכופות מדי לזנות אחרי אלהים אחרים ולהוללות שבאה בעקבות הפולחן הזר. ולכן היה מן הצורך שכל העם יעיד על תיעוב הנבלה הזאת, כדי להזהיר ביתר עוז את ההמונים.

"ואל... תאמר...". מכוון אל מעשה שהיה זה עתה, שאולי הקריב מישהו את ילדו למולך. שעם ישראל עבד במדבר לעתים תכופות לאלילים, על כך מעיד יחזקאל (פרק כ). העובד למולך נענש ובנידון זה באה האזהרה: "ואל בני ישראל תאמר", ואם פרשה זו נאמרה מיד אחרי פרשה יז, יש לפרש את הפסוק "ואל... תאמר" כך: ואל בני ישראל תוסיף עוד לדבר, השוה ביאור ליז ח. על ביאור שונה לפסוק "ואל בני ישראל תאמר" ראה בהערות מוקדמות לחוקי הקדושה.

"איש איש מבני...". השומרוני מנסח: "מבית", על פי דוגמת יז ג.

"אשר... למלך...". כבר דיברנו לעיל בביאור ליח כא על מהותו של פולחן המולך. לא קל להחליט בוודאות מה היתה צורתו של פולחן זה. אצל הפיניקים והקרתגים הקריבו קרבנות אדם ממש. שמו את האדם בזרועות פסל המולך שהוסק באש מתחתיו, וכדי שלא ישמעו את הבכיות והצעקות של הקרבן הרימו קול גדול מסביב לפסל (קנובל בפירושו לפרק יח פסוק כא, אולם השוה דילמן שם). בימי ירמיהו חדר, כנראה, פולחן אכזרי זה גם לתוך עם ישראל (השוה ירמיה ז לא, יט ה, מלכים-ב יז לא, יחזקאל טז כ-כ. ואף תהלים קו, לז-לח, ישעיהו נז ה) ומנהג מתועב זה אצל הגוים נזכר גם בדברים יב לא. אולם קשה להניח שהפסוק שלפנינו והפסוק דלעיל יח כא, מתכוונים לשריפת ילדים כזו. בדברים יח י מובאים שני הלאווין: "מעביר בנו ובתו באש" ו"קוסם קסמים" ועוד כיוצא בהם זה בצד זה. ויש להניח שהיתה זאת אמונה תפלה בעיקר, ולא פולחן אלילי ורציחה. ולפי זה יש להניח, בהתאם לסנהדרין סד: (השוה רש"י, שם), שהילדים שהוקרבו למולך לא נשרפו ממש אלא רק הועברו באש. ושריפת הילדים שהונהגה בזמן מאוחר בימי אחז, היתה צורה אחרת של עבודה זרה, שהפרשה שלנו אינה מדברת עליה.

"מות יומת". רק מי שמסר את בנו לכהני המולך והעביר אותו אחר כך באש חייב מיתה (משנת סנהדרין סד.).

"עם הארץ". כמו בפרק ד כז, על עם הארץ לעזור לבית דין אם אין לו די כוח להוציא לפועל את העונש (ת"כ). בכלל מיוצג כאן בית הדין בבחינת בא כוחו של העם כולו, וכך על כל פנים ייגמר הדין על ידי העם.

"ירגמהו באבן". לפי המסורת אין פירוש סקילה אלא דחיפה ממקום גבוה למטה, שאחריה באה, אם הנסקל עוד חי, הרגימה באבנים, בדומה לפירוש "וכסהו בעפר" (לעיל יז יג), שצריך לשים עפר למעלה ועפר למטה, כך נראה שיש לבאר גם את הצו "ירגמוהו באבן", צריך להניח אבן למטה, ואם יש צורך, לרגום גם באבנים למעלה. אין זאת אומרת, שהקרקע שדחפו אותו שמה, צריכה להיות זרועה אבנים, אלא האדמה שהורגת אותו נקראת כאן "אבן". בכלל משמשת האדמה מקום מושבו של האדם, ואף אחרי מותו מקבלת אותו אל חיקה. אולם בשביל העבריין שהתחייב בנפשו היא משמשת אבן, אשר בה ניגף ואובד. ואם יש כמה נסקלים (לפי דברים כא כב) שטעונים עוד תליה (השוה סנהדין מה: ומו.), ייתכן שגם בזה מובע הרעיון, שהאדמה מסרבת לקלוט מיד אל חיקה את העבריין לפני שהוראה קלונו ברבים והותרה כל העם לא לעשות כמותו.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה