פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יט · פסוק כח
"ושרט". איסור זה נשנה בספר דברים יד א, במלים "לא תתגודדו וגו'". לדעת פאפנהיים (ב"יריעות שלמה") יש הבדל בן "גדד" לבין "שרט". זה האחרון מציין שרט קל (השוה: "שרטט, היינו מסמן שורות בסרגל ו"שרט לו שריטה בכותל" – רש"י לשמות ט יח), ואילו "גדד" פירושו "חרות" עמוק, השוה מלכים-א, יח כח. במס' מכות כא. אומר ר' יוסי: "שריטה וגדידה אחת היא", ולפי דעה אחרת שם שריטה היא ביד וגדידה היא חתך בכלי. אני הייתי מבדיל, בהתחשב בכוונת המעשה הזה, בין "גדד" ו"שרט", המתגודד מתכוון לפצוע את עצמו, כדי לתת ביטוי לצערו, ואילו שרט זה אות, שרוצים לסמן בו את גופו. ובצדק העיר הירש: האיסור לשרוט שרט לנפש מקביל למצוה לקרוע קריעה על מת. בעוד שהקרע בבגד מביע את ההכרה, שבהסתלקות הנפטר נעשה קרע בסביבתו ובעולמו המצומצם של המת, היה החתך בבשרנו מביע את הרעיון שבהוויתנו שלנו בא משבר על ידי פטירת קרובנו, וזה לא צריך להיות! ככל כמה שיקרים וחשובים לנו חייו של מישהו, אסור שבהפסקת החיים של זה תיפסק גם חשיבות חיינו אנו. כל אחד יש לו בקיומו יחס ישיר מיוחד אל ה'.
"לנפש". מקוצר, במקום לנפש מת (השוה כא יא, ובמדבר ו ו). מכל מקום היו המעשים שנאסרו כאן ובספר דברים מנהגי עכו"ם, שחדרו במרוצת הזמן לתוך העם העברי (ישעיה ג כד, ירמיה טז ו, מא ה, מז ה).
"כתובת קעקע", פירושו לפי מכות כא. כתיבה על גבי העור, חרות או חקוק, כדי שאותו הכתב יחדור (כך לפי פירוש רש"י, שונה מזה דעת הרמב"ם, הלכות עבודה זרה, יב יא). ויזל סבור, כי "כתובת" זוהי החריתה לתוך העור, ו"קעקע" הוא משיחת החתך בצבע (השוה את הסברו של הרמב"ם). בכל אופן שפת המשנה הולמת דעה זו, שהיא משתמשת בביטויים "כתב" ו"קעקע" בתורת מונחים לשני המעשים הנוהגים בחריתה. בכתוב מציינת המלה "קעקע", כנראה, את המעשה כולו. מוצא המלה מעורפל. לדעת בר קפרא ור' שמעון (מכות כא.) מתכוון הלאו לאסור רק לקעקע שם אליל, משום שעל ידי כך היו מסמנים את עצמם כשייכים אל פולחן האליל הזה, וכנראה היה זה מנהג אצל הרבה עובדי ע"ז. אולם חכמינו אומרים, שכל מיני כתובות קעקע אסורים, משום שהמעשה כולו קשור בעבודת עכו"ם, ולכן כתוב "אני ה'", כלומר: ה' אוסר זאת, משום שסותרת את האמונה בה'.