פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יט · פסוק כז
כז-כח. המעשים שנאסרו כאן בוודאי גם הם מנהגי עכו"ם שיש להם קשר עם עבודת האלילים ושעשייתם הן בניגוד לאמונה בה'.
"לא תקיפו". לפי מכות כ: פירוש הקפת פאת ראש: "המשוה צעדיו לאחורי אזנו ולפדחתו", כלומר: עושה שערות צדעיו (שתהיינה) שוות לאותן שמאחורי אזניו ומצחו. הרמב"ן מצמצם את האיסור הזה וגם זה שבא אחריו, על הרחקת השערות במספרים, ולדעת התוספות ורבנו אשר הרחקת השערות אסורה בכל הצורות. מתוך לשון הרבים "תקיפו", למדים חכמינו, שגם המקיף וגם זה שמקיפים את שערותיו, מקבל עונש ("אחד המקיף ואחד הניקף").
"ולא תשחית". להלן כא ה נאמר במיוחד על הכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו". זה חל על כל העם, אך במיוחד נאסר לכהנים (השוה להלן). מתוך שני הפסוקים גם יחד למדים חכמינו, שרק "גלוח שיש בו השחתה" (כלומר: ההרחקה במכשיר של תספורת שמשחית את השערות עד השורש) אסור. לזקן יש, לפי המשנה, חמש פיאות: "שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה". פירושים שונים ניתנו לזה (השוה הביאור שלי למשנת מכות ג ה). לפי הרודוטוס 3, 8, גילחו הערביים את שער ראשם בצורת זר סביב צדעיהם לכבוד האליל שלהם אורוטאל (הוא דיוניסוס), שתיארו אותו בצורה זו. ומכאן הם נקראים בירמיה (ט כה, כה כג, מט לב) 'קצוצי פאה', גם הסולימים באסיה הקטנה מסתפרים בצורה זו (ראה Chörilus המובא ביוספוס, נגד אפיון 1, 22). השחתת הזקן היתה, כנראה, נהוגה בין כהני עבודה זרה (השוה להלן ביאור לפרק כא פסוק ה). וזה מסביר את האיסורים האלה במידה מספיקה. הראב"ע מביא כאן דעה האומרת, כי שני הלאווין שבפסוק שלפנינו מוסבים גם אל "לנפש" שבפסוק הבא. ושהאיסור מכוון למעשים אלה כשעושים אותם לשם מתים. והוא חוזר על דעתו זו להלן בפרק כא, פסוק ה, בלי שיתנגד לו מישהו. אולם עצם מקומה של המלה "לנפש" באמצע הפסוק הבא, מוכיח בהחלט שהפסוק אינו קשור בפסוק הקודם. ומלבד זאת נאמנה עלינו הקבלה היהודית בענין זה, ובוודאי גם העמים האליליים שנזכרו לעיל, לא התגלחו באופן הנזכר דווקא בשל מת.
(פינלס ("דרכה של תורה" סעיף 121) סבור למצוא, שגם במשנת מכות כ. מובעת דעתו של ראב"ע, ששם נאמר: "הקורח קרחה בראשו והמקיף פאת ראשו והמשחית פאת זקנו והשורט שריטה אחת על המת חייב, שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו' חייב על כל אחת ואחת". ופינלס מנמק כך: מכיון שהמלים "על המת" מוסבות אל הרישא של המשנה, "הקורח קרחה", הרי הם מוסבות גם על המציעתא "המקיף... והמשחית". אולם בצדק השיב על זה ר' אברהם ביק במכה"ע "היהודי", שנה ג (1877), עמוד 165, ש"על המת" אינו נמשך אל הרישא של המשנה, משום שהמשנה מצאה למותר לבאר שקרחה אסורה רק על המת, מאחר שזה כתוב מפורש בדברים יד א ("לא תשימו קרחה... למת"). בשורט שריטה נאמר רק מטעם זה "על המת", משום שתכף אחר כך נאמר – בניגוד לזה – שבשריטה על חמשה מתים עונשין חמש פעמים. ובאמת אין להעלות על הדעת שהמשנה תסתור את שאר מקורות הקבלה, ובפרט את תורת כהנים. ולא עוד, אלא שאני סבור אפילו, שבמשנה ראשונה היה סדר הענינים שונה מכפי שהוא כעת לפנינו. שם היה הנוסח: "המקיף פאת ראשו והמשחית פאת זקנו, הקורח קרחה בראשו והשורט שריטה אחת על המת". ולזה מסייע נוסח התוספתא, ברם, אין להאריך כאן בענין זה בפרטות. השוה Mag. f. d. W. d. j. 1881, עמ' 127 ואילך).