פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יט · פסוק כ
כ-כב. הפסוקים האלו קשי הבנה. ראשית כל: מה השייכות של חוק זה לענינים שבפרשה זו? הראב"ע מעיר, שקרוב לכלאים הוא כשבן חורין מזדווג עם שפחה. אולם אילו היתה "חפשה", היה החטא חמור יותר ועונו מיתה. הירש סבור, כי איסור אשת איש הוא החוק של "למינו" בבני אדם. אבל אם כך, היה הלאו (יח כ) "ואל אשת עמיתך" מתאים יותר במקום זה. אני סבור, שהחוק שלפנינו משלים את הלאו "לא תנאף" שבעשרת הדברות ומסתדר כהמשך ללאווין "לא תרצח" ו"לא תגנוב". אם גם האיסור "בהמתך לא תרביע כלאים" הוא גזירת סייג ללאו של "לא תנאף" – כפי שהרמב"ם סובר (מורה נבוכים ג מט) – זה אני מניח בצריך עיון. ייתכן, שחוק הכלאים הוא מאמר מוסגר, המביע שחוקי האהבה מקיפים את כל ברואי ה'. הפסוק "ואיש כי ישכב" ממשיך לפי זה את שורת החוקים דלעיל. על הלאו של לא תנאף שוב לא היה צורך לחזור, וגם לא להזכיר עונש מיתה לניאוף. רק כעין תוספת נזכר מקרה, שאין בו עונש מיתה אף שהוא טעון כפרה באיזו צורה שהיא.
ועתה הבה נבאר. המבארים האחרונים (וכבר הקדימם הראב"ע) מבארים את החוק שלפנינו לפי פשט המלים, היינו שכאן מדובר על ה"אמה", שדינה נזכר בשמות כא, ז ואילך. האמה היא שם הבת שאביה מכר אותה לשם ייעוד, שהאדון יעד אותה באמת לעצמו או לבנו. אולם פירוש זה אינו נכון כלל מטעמים דלהלן:
א. שפחה עברית אינה נקראת בשום מקום בתורה "שפחה" אלא תמיד "אמה". אמנם, גם שפחה כנענית נקראת בתורה "אמה" (שמות כא: כ, כו-כז), אבל עבריה אינה נקראת בשום פעם שפחה, ב. מה שמכריע ביותר: לפי שמות, שם, הקשר שבין האדון ובין הנערה יינתק כליל על ידי פדיון ("והפדה") או על ידי יציאה לחפשי ("ויצאה"), באופן שאחרי כן היא שולטת על עצמה כבת חורין, ואילו כאן יוצא, שדווקא השחרור או שטר החופשה היו מהדקים את הקשר בין האיש ובין השפחה, כי הרי גם הוא וגם היא היו מומתים. ולכן: האיש שלו מסורה השפחה אינו בשום פנים האדון שלה, אלא, אדרבה, האיש הוא זר, שנישואיו אינן נישואין גמורים, משום שהאשה אינה חפשית במלוא מובן המילה. ואם כן, אי אפשר שכאן מדובר על אמה עבריה, שרק האדון או בן האדון יכולים ליעד לעצמם (שמות כא ח), אלא שמוכרחים אנו לפרש ששפחה זו היא כנענית. ובזה מסכימות דעותיהן של כל חכמינו. ברם, בענינים אחרים יש מחלוקת. בברייתא (כריתות יא.) למדנו: "תנו רבנן: והפדה יכול כולה, ת"ל לא נפדתה, יכול לא נפדתה, ת"ל והפדה, הא כיצד, פדויה ואינה פדויה, חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי, אם כן מה תלמוד לומר והפדה לא נפדתה, דברה תורה כלשון בני אדם. ר' אלעזר בן עזריה אומר: כל עריות מפורשת, ושיור אין לנו אלא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי. אחרים אומרים: לא יומתו כי לא חפשה בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד כנעני וכו'". בתורת כהנים (מהד' ונציה) אנחנו קוראים בדברי ר' עקיבא: "מאורסת לבן חורין" (כך גם נוסחת הראב"ד בתורת כהנים). את ההכרעה נותן התלמוד הירושלמי בקידושין א א (נט.), שם נאמר בפירוש: ר' עקיבא אומר, בשחציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לבן חורין הכתוב מדבר, ואילו הנוסח של ר' ישמעאל שם הוא: "בשפחה כנענית הנשואה לעבד עברי הכתוב מדבר" ברור, שלכן מדייק ר' עקיבא ואומר ארוסה (ולא "נשואה", כדברי ר' ישמעאל), משום שבן חורין אסור בחציה שפחה שעדיין לא שוחררה לגמרי. (אמנם, לפי הגירסא הזאת בתורת כהנים ובירושלמי אין מקום לשאלת התלמוד הבבלי: "ר' אלעזר בן עזריה היינו ר' עקיבא?" – כנראה שהברייתא נמסרה בבבל בנוסח שונה מזה שבארץ ישראל, וכדי לבאר את הפסוקים זכאים נהיה לקבל את הנוסח של ארץ ישראל, וביחוד מאחר שיש לנו סיוע לכך משני מקומות).
ועתה ננסה לנמק את דעותיהם של התנאים על פי הכתובים, ונראה כי הכתובים מבוארים די צרכם לכל הדעות. הסברא, כי הכתוב שלפנינו מדבר על נערה חציה שפחה וחציה בת חורין, נראית לכאורה דחוקה מאד, שהרי בשום מקום בתורה לא נזכר מצב כזה של עבדות למחצה, אולם אחרי עיון מעמיק נכיר בביאורו של ר' עקיבא את הביאור הנכון ביותר. הענין הוא כזה: בן חורין רוצה לשאת שפחה, ולמטרה זו רוצה הוא לפדותה ולשחררה, אולם עוד לא השיג את דמי הפדיון בשלימותם, ולכן הוא מוסר את חלק הפדיון לאדון שלה, ומארס לפי שעה את השפחה בכוונה לפדות אותה כעבור זמן מה. הסכום הנפרע נחשב לחלק מדמי הפדיון, לפי זה הנערה פדויה בחלקה וכך היא חציה שפחה וחציה בת חורין. מצב זה צויין במלים "שפחה נחרפת לאיש" ("נחרפת" משורש חרף לשון וויתור והפקר, וכאן הוראתה: מסורה בסכום זעום), שפחה מסורה לאיש (בזמן מאוחר יותר קראו ביהודה לחרופה ארוסה, עיין קידושין ו.), "והפדה לא נפדתה", אך עדיין לא היתה פדויה גמורה. המקור בא לפני הפועל רק במקרים שבהם רוצים להדגיש את הפועל, כגון בהבלטת הניגוד, למשל "יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלהו" (לעיל ז כד). לפי זה "והפדה" הוא ניגוד ל"נחרפת". היא נמסרה ("נחרפת") תמורת שיעור של תשלומין, אבל עוד לא נפדתה, הסכום המלא (שעל ידו תשוחרר לגמרי) לא שולם עוד. והנה יכול האדון לשחרר אותה גם קודם שמקבל את כל הסכום בשטר שיחרור ("חפשה"). ואלם גם זה לא קרה, "או חפשה לא נתן לה" (חפשה, פועל פאסיב ביחס הפעול, כרגיל), ולכן הנישואין אינן נישואין גמורין ו"לא יומתו". כך היא דעת ר' עקיבא. ואולם ר' ישמעאל סבור, שהתורה עוסקת כאן במקרה אחר שכבר נזכר פעם. בשמות כא ד נאמר לגבי עבד עברי: "אם אדוניו יתן לו וגו'". לפי זה היה מנהג שהאדון נתן לעבדו העברי שפחה כנענית לאשה, שנשארת אחרי יציאת העבד בבית האדון, נישואין כאלה נקראין כאן "נחרפת", משום שאינם קיימים לתמיד, אלא השפחה מסורה לעבד עברי רק לזמן עבדותו. והנה דעת ר' ישמעאל היא, שאף על פי שתוקף הנישואין מוגבל רק לזמן מסוים, מכל מקום יש לנהוג בהם כבדבר שהוא קודש, והפרתו טעונה כפרה. ור' עקיבא היה סבור, כנראה, שאין כאן דין נישואין כלל, משום שקידושי שפחה אין תופסין. גם ר' אלעזר בן עזריה סבור היה כדעת ר' עקיבא, שנישואין אלה אינן נישואין, ולפיכך גם הוא מבאר כר' עקיבא, שהכתוב מדבר כאן בבת חורין רק למחצה, אלא שלא רצה להניח כמותו ש"חציה שפחה" זו נתארסה לבן חורין. ולפיכך ביאר את הפסוק: "בחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי". – ו"אחרים" סבורים – כדעת ר' ישמעאל – ש"שפחה" פירושו שפחה כנענית, אלא שפוסקים, כי רק בין עבד כנעני ושפחה כנענית יש נישואין כאלה שהפגיעה בהן מחייבת אשם, ולא בין שפחה כזו לבין עבד עברי.
"ואיש... שכבת זרע". בשפחה נחרפת אין דין מערה כגומר (השוה לוי, מילון תלמודי, ערך ערה). נראה, שאין כאן עבירה של ניאוף, אלא פגיעה בזכות הבעלות של הזולת, שהיא אמנם באה בצורה חמורה, ולכן מספיקה כפרה על ידי אשם.
"והפדֵה... או חפשה", (צירי בבנין הפעל. ראה איוולד 240 b). אנו למדים מפסוק זה, ששפחה כנענית יכולה להשיג שיחרורה בשתי דרכים: או שהיא נפדית או שהאדון שלה משחרר אותה בשטר. במסכת גיטין לט. מוסר ר' שמעון בשם ר' עקיבא, שתשלום הפדיון אינו גומר את השיחרור, אלא לשם שיחרור גמור דרוש עוד שטר שיחרור. אך ההלכה לא נקבעה על פי דעתו של ר' שמעון.
"בקרת". פירושו חקירה, מכאן עונש ופורענות, בדומה ל"פקד" - בדיקה וגם הענשה. השוה רמב"ן. לדעת הראב"ע נקרא עונש המלקות "בקרת" על שם ה"רצועה של בקר" שהשתמשו בה במלקות ארבעים (משנת מכות ג יב). השוה גם בחוקי חמורבי סעיף 202. כאן לא נקבע מי ייענש. המסקנה מהמלה "תהיה" שבתורת כהנים ובתלמוד היא רק דרש, כי לפי הדקדוק אי אפשר שהמלה "תהיה" מוסבת אל האשה. מתוך המלים "לא יומתו" (בלשון רבים) יש להסיק ששניהם אמנם לא יומתו, אולם ייענשו באופן אחר. והנה בפסוק הבא נקבע העונש לאיש על ידי "והביא": לכן מוסבים הדברים "בקורת וגו'" בהכרח אל האשה.