פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יט · פסוק יט
יט. "את חקתי וגו'". הביאור הנכון הוא זה של רש"י, שלפיו נקראות המצוות דלהלן בשם "חקים". משום שאין יכולים להביא להן טעם (וודאי בניגוד למשפטים שנזכרו עד כאן). אמנם מוכרחים להסכים לדברי הרמב"ן, שגם לחוקים יש טעם, אלא מפני שבני אדם אינם נהנים מהם מיניה וביה, אינם מובנים לכל מבחינת הטעם שלהם. השוה ביאור לפרק יח פסוק ד. גם מה שהרמב"ן מעיר (לפי מדרש רבה), שהחוקים דלהלן מתכוונים לחובת קיום חוקי הטבע שברא ה' (השוה ירמיה לג כה), נכון הוא, אף שאינו מפורש כאן בתורה. בהתאם לכך אומר ר' חנינא בשם ר' פינחס, שפירוש "חוקותי" כאן, "חוקים שחקקתי בהם את עולמי". אל לאדם לערבב את המינים, שה' הבדיל ביניהם בשעת הבריאה ("למיניהם", בראשית א: יא, כא, כד) ולהכניס ערבוביא לתוך העולם. ברם, זוהי הנמקה כללית. הפרטים עודם לוטים בערפל. את האיסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" (דברים כב י) אפשר היה עוד לבאר בזה, שהוא חוק מונע לאיסור "לא תרביע". אולם מדוע אסורים רק כלאי הכרם, ומדוע אסורה הרכבת אילן גם בחוץ לארץ? ומה הטעם של איסור שעטנז? לכל זה קשה למצוא טעם.
"בהמתך". האיסור לזווג מינים שונים חל על כל בעלי חיים, והבהמות נזכרו כאן במיוחד משום שבני אדם מגדלים אותן. לדעת איסי בן עקביה הבבלי (עיין ירושלמי כלאים ח ב, ותוספתא שם ה ו) אסור לפי הפסוק הזה לרכוב על פרדות. ומה שבני דוד המלך רכבו על פרדות, אינו סותר לפי דעתו את הפסק שלו. אבל דעה זו לא נתקבלה להלכה (השוה יורה דעה סימן רצז ומראי מקומות בירושלמי הוצאת פיטרקוב).
"כלאים", משורש כלא - עצור, מונע, ומזה: כלא, הפרדה, מניעה, ו"כלאים" (ריבוי זוגי) היינו שני מינים שונים.
"שדך". כאן נכללים שני איסורים, האחד כלאי זרעים, שאסור רק בארץ ישראל, והשני הרכבת אילן, שדומה להרבעת בהמה ואסור גם בחוץ לארץ (קידושין לט.).
"ובגד כלאים". מבואר בדברים כב יא שהוא: צמר ופשתים יחדו".
"שעטנז" היא כנראה מלה זרה, ולוואי למלה "בגד". השבעים מתרגמים: κίβδηλος היינו: מזויף, לא אמיתי, ולפי זה גוזרים אותה האחרונים משורש קופטי (ששט - אריג, נאוז - מזויף) ושהיא מורכבת מ"שעט" ו"נוז". אולי "שעט" משורש "עטה", מתעטף (בנין שפעל) כלומר "בגד", ו"נוז" הוא לפי חכמינו מלשון נלוז, הפכפך, שקר, ולפי זה "שעטנז": בגד מזויף. כך נקרא בגד שעשוי מצמר ופשתן. הפירוש של חכמינו: "שוע טווי ונוז" הוא רק דרשה, שעל ידה נסמכה הלכה על פסוק שבתורה. לפי יוספוס (קדמוניות ד ח יא) הטעם לאיסור זה הוא שבגדי הכהנים נעשו מצמר ופשתים, ואילו הרמב"ם במורה נבוכים (ג לג) אומר, כי כהני האלילים היו רגילים לעשות מעשי כישוף בערבבם חמרי צמחים עם חמרי בעלי חיים בבגדיהם. הוא מצטט דוגמאות לענין זה מספריהם. וזה הטעם, לפי דעתו, לאסור "לא ילבש גבר וגו'". (דברים כב ה). אך המשך הענינים כאן והביטוי "כלאים" מוכיח, כי גם כאן ערבוב המינים הוא היסוד לאיסור. והטעם שדווקא צמר ופשתים נאסרו, הוא, כנראה, משום שהתורה מסתפקת בזה, שעל ידי איסור תערובת אחת יבוא העיקרון "למינהו" גם בבגדים לידי ביטוי. ומכיון שרוב הבגדים עשויים מצמר ופשתן, ישמשו מינים אלה דוגמא באותו חוק (השוה גם איוולד, Alterth עמ' 215). למלים "שוע טווי ונוז" שבדברי חז"ל (משנת כלאים ט ח) הובאו פירושים שונים. "שוע" ו"טווי" מוסב בוודאי על החוטים, אלה צריכים להיות סרוקים וארוגים, ובלי זה אין איסור כלאים חל עליהם. "נוז" מוסב לפי רש"י על הבגד, שהוא צריך להיות מחובר ומעובד משני המינים. אולם הרמב"ן סותר דעה זו מתוך מסכת מנחות ט. שלפיה שתי הציציות שבהן שני קשרין המחוברין בבגד נחשבים כלאים, לפיכך מבאר הרמב"ן, כי גם "נוז" מוסב על החוטים, והכוונה שהם שזורים, ואם החוטים סרוגים, ארוגים, ושזורים, הרי הם בחיבור של קיימא כלאים דאורייתא. ולעמות זאת לבדין, שחוטי פשתן מעורבים בהם, הם כלאים מדרבנן בלבד, משום שרק שוע יש בהם, ולא טווי ונוז (כך הראב"ד והרמב"ן נגד הרמב"ם, הלכות כלאים י ב).
"לא יעלה עליך" מלמד, שלא רק ההלבשה אסורה, אלא גם להתכסות בהם אסור. לשימוש - "הצעה תחתיו" אסורים הם רק מדרבנן.