פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יט · פסוק יח
"לא תקם וגו'". "נקימה" פירושה עשות תכף רעה תחת רעה, "נטירה": שמירה בלב את השנאה לזמן מאוחר יותר. זה האחרון אסור, אף אם אין מתכוונים לנקום במעשה, אלא רוצים לגמול באופן עדין, כביכול: השוה יומא כג.
"את בני עמך". מכיון שהם בני עמך, עליך למחול להם את הרעה שעשו לך.
"ואהבת ל'" הוראתו הוא, וודאי, בהבדל מ" ואהבת את", אהבה המובעת במעשים, היינו עשיית מעשים של חסד (לפי זה אין לבאר את ה-"ל" על פי דעתם של גזניוס-קאוטש 117 n). ביחס אל ה' נאמר: "ואהבת את ה'", מפני שכל אחד מוכשר לאהוב את ה' בכל לבו, לזאת דרוש רק לדעת אותו. אבל אין אדם יכול גם לאהוב כל אדם אחר, ואף אותו שאינו מוצא חן בעיניו, אלא שעשיית חסד חובה היא ואפשרית ביחס לכל אדם, כשם שעושה אדם אך טוב לעצמו. ולכן מתרגם גם הלל (וכן יונתן) את הפסוק שלפנינו: מה דעלך סני לחברך לא תעבד (השוה שבת לא. ועל דבר זמנה ומקורה של מימרת הלל עיין ל. לצרוס (Zur Charakteristik der Breslauer Seminarprogr. 1877) עמוד 10 ואילך, והשוה מראי מקומות שם). נקודת הכובד בפירוש של הלל היא במלה "תעבד", ולא בהפיכת החיוב לשלילה, הגם שגם לזאת יש חשיבות. מנדלסון צדק בהעירו, שהתורה התכוונה רק לאיכות האהבה, ולא לכמותה. מבחינת הכמות יעשה אדם תמיד לעצמו יותר טובות מאשר לחברו, אבל האיכות צריכה להיות שווה לזו שכלפי עצמו. משום כך אפשר בדרך שלילה לדרוש על כל פנים, שלא לעשות לחברנו מה ששנוא עלינו, אבל בבחינה חיובית יעשה כל אחד לעצמו יותר טובות מאשר לחברו. וכך אין מצוה זו בלתי מוגבלת. אולם וויתור על האנוכיות, לא לעשות לזולת מה שנמאס עלינו, כלומר מה שמזיק, כפי תפיסתו של הלל, הוא תמציתה של כל התורה כולה. אלא שדבר זה לא יהיה מסור לבינתו של כל אחד, צריך חכמה עליונה שתדריך אותנו להכיר, מה שנוא ומה ראוי שישנאו אותו, ומה הוא שמביא נזק לנו ולעולם כולו.
דעת רבותינו על מצות אהבת הרע נמצאת בספרא לפרשה שלפנינו. ברם, את הפיסקה שם צריך להשלים לפי בראשית רבה פרשה כד, ובהשואה עם ירושלמי נדרים ט ד, וכך נקבל את הנוסח דלקמן: "ואהבת לרעך כמוך" רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול מזה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי". ביאור מפורט לפיסקה זו מביא ר' תנחומא בבראשית רבה, שם, בלשון זו: "אם עשית כן דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו". ולכן טעות היא בידי הסוברים, שבניגוד לר' עקיבא, המגביל את אהבת הרע על בן ישראל, מרחיב אותה בן עזאי על כל בני האדם. אלא, אדרבה, בן עזאי מניח שגם דעתו של רבי עקיבא כך, כפי שמוכח מפסוק לד. אך בן עזאי מוסיף, שאמת המידה לאהבת אדם לחברו לא תהיה האהבה לעצמו ("כמוך"), שכן אז אפשר, שמי שהוא אדיש כלפי העלבונות שמעליבים אותו, יראה עצמו רשאי להעליב אחרים, אלא החובה לאהוב ולכבד את הרע, יסודה ואמת המידה שלה בעיקרון: "בדמות אלהים עשה אותו". לפי עיקרון זה מי שמבזה את הזולת, מבזה את האלהים. הרחבת אהבת הזולת על כל בני אדם היא לפי בן עזאי הנחה מוקדמת, מפורסמת ומקובלת על ידי כל. ואפילו אנו מבינים במלה "רעך" שבמקומות אחרים: בן ישראל, כאן, שבני ישראל נקראו קודם לכן תכופות "בני עמך", "עמיתך", יש לנו לפרש "רעך" כמו בשמות יא ב.
"אני ה'". האב האחד של כל בני אדם הוא המאחד אותנו כאחים וכבני עם אחד.