פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יט · פסוק ט
ט-י. קבוצת החובות שבין אדם לחברו מתחילה בחמישיית מצוות כלפי העניים, בחמשה חוקים של גמילות חסד. אבל מצוות אלה של חסד קרובות הן אל החצי הראשון של עשרת הדברות כמו גם אל החצי השני, הן עומדות בערך באמצע בין שתי הקבוצות. ומטעם זה מתחילה התורה בשורת מצוות אלו ולא במצוות הדומות לחצי השני של הדברות שבאו בפסוק יא ואילך. הדאגה לעניים היא עבודת ה', במידה שמכבדים בה את הנברא בצלם אלהים ומקיימים אותו. מצוות אלו משתלבות על ידי שיתוף רעיונות בחוקי הפיגול והנותר שקדמו להן: כשיושבים במסיבה אל שולחן ה', אל ישאירו מאומה ואל יחשבו להשאיר דבר, כדי שלא לאגור מלאי ממתנת ה', וכן גם לא ינצל אדם מישראל את ברכת ה' שנאספת על ידו, לעצמו בלבד. יש לו לבטוח בהשגחת ה' ולקוות לשפע ברכתו. לכן ישאיר חלק מן הקציר לעניים. וכיון שמצוות אלו תלויות רק בארץ הקודש, הודיע לנו הכתוב עם זה שהארץ לה' היא, ומידו קיבלה עם ישראל בהשאלה על מנת שינהל אותה על פי מצוות התורה.
ויש לשים לב אל ההקבלה בין התנובה שבמקדש (מלאכי א יב), ובין קציר שדותינו, מבשר הקודש בל ישאירו כלום, ובקוצרנו את קציר ארצנו, אל נאסוף אל הכל, כי אם נשאיר חלק ממנו לעניים. מטרת שתי המצוות להגביל את האנוכיות ולמנוע את אהבת הבצע.
"ובקצרכם" (שם-הפועל קל בקיבוץ, על פי רוב בחולם לפני כינוי-הגוף) לשון רבים, אולי בשל כג כב. השוה שם, או שהכתוב מתכוון כאן לקציר הכללי כדי לציין את שותפות כל העם בארץ כולה, מה שמנמק את המצוות הבאות. בפאה (כך קרויה מתנה זו בפסוק ט) חייבים רק בזרעים שנאכלים ומטופחים (לא גידולי בר, או הפקר), גידולם מן הארץ ולקיטתם כאחת (למעט תאנים שלקיטתן מעט מעט) ומוכנסים לקיום (השוה משנת פאה א ד ופירושים שם). לפאה אין שיעור מן התורה, אולם רבותינו קבעו את השיעור לאחד מששים, לפחות.
"לא תכלה", היינו: "לקצור". להלן כג כב נאמר "בקצרך". ראה שם. "לא תקצור פאת שדך" היה אוסר לקצור פאת השדה מכל ארבע הרוחות, אולם "לא תכלה" מחייב בפאה רק בצד אחד.
"לקט", מה שנושר בשעת הקצירה ונופל על הקרקע וזקוק לליקוט. שתי שבלים הן עדיין בחינת "לקט", אבל שלוש לא (דעת בית הלל, משנת פאה ו ה).