פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יט · פסוק ז
לדעת פראנקל (Vorst. Zur LXX 190) היה הפירוש המסורתי של חוק הפיגול ידוע גם לתרגום השבעים, שהרי בו מתורגם "פגול" במלה ἄθυτόν, (מה שאסור להקריב). תרגום זה לא היה מובן כלל, אילו היתה כאן הכוונה לקרבן, אשר הטיפול בו נגמר ושאוכלים אותו באמת ביום השלישי. – על-דבר הביטוי "פגול", השוה גם הלוי (Rech. Bibl II 257) שמזכיר את שם התואר paglu והפועל puggulu, המשמשים באשורית.
חז"ל – בספרא ובתלמוד – אמרו: "תנהו ענין לחוץ למקומו", כלומר: הפיסקא שלנו באה ללמד, שהקרבן מפוגל גם על ידי כך, שחושבים בשעת השחיטה לאכול את הקרבן במקום לא מתאים. הכתוב הזהיר בעונש כרת את מי שאוכל נותר, מה שמובע (בפסוק ח) בלשון: "ואוכליו וגו'", ולפי התלמוד מדובר כאן ב"נותר" ממש. מצד אחר הטילה התורה לעיל (ז, טז-יח) אותו העונש על אכילת פיגול. מכאן, שאין הפרש בין אם אכלו נותר ממש, בין אם אכלו מבשר זבח, שבשעת שחיטתו חשבו להותיר אותו. ואם כאן האיסור של "נותר" מנומק במאמר "כי את קדש ה' חלל", כלומר: משום שנהג בבשר קודש כמו בבשר חולין, שאפשר לאגור אותו, הרי איסור זה כולל כל חילול קודש. וחילול כזה יש גם באכילת חוץ למקומו, כלומר: חוץ למקום שנצטווה בכתוב, ולעניין זה תספיק גם המחשבה בשעת השחיטה כדי לפסול את הקרבן. אולם אין עונש כרת חל במקרה של מחשבת חוץ למקומו על המשתתפים בסעודה, שהרי אפילו אכילה ממש של קרבן חוץ למקומו אינה נענשת בכרת. – דין חוץ למקומו מנומק על ידי האמוראים במסכת זבחים כח. מתוך הכתובים. אבל ההלכה היתה כבר קיימת בשעה שחיפשו טעמים לנמק אותה. ולכן אין לדחות את הביאור שניסיתי ליתן כאן. ברם, הטעם שלא כל מחשבה על התנהגות שלא כחוק פוסלת את הקרבן, הוא שרק מחשבת חוץ למקומו, שהיא קרובה למחשבת חוץ לזמנו, הושוותה אליה, שהרי המקום והזמן ענינים מקבילים הם (השוה ויזל, כאן, ומלבי"ם לפרק ז פסוק יח).