פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יט · פסוק ה
ה-ח. לחמישיה הראשונה של הדברות, המשמשת מבוא לחובות שבין אדם לחברו בפסוקים ט ואילך, נסמך דין קרבן, בדומה לשמות כ כד. בקרבן שואף האדם להתקרב אל ה' ולעלות בדרגות הקדושה עוד יותר וכך באמת מתאים מאד דין הקרבן לחוקי הקדושה. ו"זבח שלמים" דווקא הוא שרומז, כי כל הטוב בא מיד ה', או שנותנים תודה על מה שקיבלו בעבר ("תודה") או שמבקשים את הטוב שיבוא בעתיד ("נדר ונדבה". השוה לעיל בביאור לפרק ג). כאן מדובר על הענין האחרון, שפונים אל ה' בבקשה לעזרה ומחכים לישועתו עם שדבקים בו (ראה לעיל על ג א). מכל מקום כמעט שאין שום ספק, שבמדבר, שנאסר שם בשר תאווה, היה לכל זבחי שלמים דין של נדר ונדבה (ז טז). ולפי זה מדובר כאן על סעודה גדולה ורגילה במדבר. בשר אכלו בוודאי רק לעתים רחוקות, אולי בסעודות של חגיגה בלבד, ולא היתה זאת סעודת חול אלא אכלו לפני ה' על שולחן ה', כפי שנאמר ביתרו (שמות יח יב): "ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים". ולפי זה מתכוון כאן הכתוב לסעודה חגיגית שנערכה במסיבה של רעים ובוודאי גם של הנכבדים שבעם (אהרן ובניו היו צריכים להיות נוכחים). ואם אפילו בימינו אנו שוררת בשעת כל סעודת מצוה רוח של התרוממות הנפש, בה מרגיש כל אחד מהמשתתפים, שההנאה החמרית אינה כאן אלא טפל, והעיקר הרגש שיושבים אל שולחן ה' ושמחים בקרבתו – על אחת כמה וכמה הרגישו זאת בימים שבאמת ישבו אל שולחן ה' ונהנו מן המתנות שהקדישו לכבודו ומן השמחה שנמצאים קרוב לבית ה'! ולפי הנחה זו הרי יהיה זה בעינינו כדבר מתאים מאד, שהכתוב מצוה סמוך אחרי החמישיה הראשונה של עשרת הדברות, בה דובר על יראת ה', איך להתנהג בשעה שמשיגים את האושר להיות מוזמן אל שולחן ה', האב הרחמן. ואפשר שפרשה זו הוכרזה ביום חג, שבו היה ענין השלמים מענינא דיומא.