פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יח · פסוק יח
יח. "אחתה", לפי הפסוקים ט ויא בין מצד האב ובין מצד האם.
"לצרור", יש לבאר לפי רש"י וראב"ע כנגזר מן השם "צרה" (אשה נוספת). שתי אחיות לא תקשרנה זו עם זו כצרות משום שהן קרובות קרבת בשר.
"לגלות ערותה". מלמד שגם גילוי ערוה (כלומר ביאה) אסור באחות אשתו אף אם אין בדעתו לקחתה לאשה כצרת אשתו.
"עליה". השוה בראשית כח ט, לא נ.
המלה "בחייה" מחמירה עוד יותר מהמלה "עליה", באשר אף אם הוא מגרש את אשתו, אסור לו לקחת את אחותה כל עוד הגרושה בחייה. כאן הותר לקחת אחרי מות אשתו את אחותה, ואילו באשה ובתה האיסור קיים ועומד גם אחרי מות האשה. נראה, שהטעם הוא, משום ש"אשה ובתה" היא עבירה כה חמורה ("זמה"), שהתורה לא רצתה לצמצם את האיסור הזה בשום תנאים.
מתוך המלה המיותרת "עליה" למדים, שאחות אשתו אסורה אפילו במקרה שמצות היבום היתה דורשת את הנישואין אתה (דברים כה ה). איסור זה של יבום חל גם על כל שאר איסורי קרובות (יבמות ג:).
מהאמור "לצרור" למדים את ההלכה, שהיבום אסור גם עם צרות של עריות (משנת יבמות א א). שהרי הביטוי "לצרור" מוכיח, שהנשים הצרות קשורות זו בזו קשר כה הדוק, שאיסור היבום שחל על האחת חל גם על השניה. ברם, איסור זה נוהג רק ביבום. במקרים אחרים אין צרת הערוה אסורה לנישואין, כך, למשל, מותר האב בצרת בתו. (כמובן, אם היא נתאלמנה או נתגרשה מבעלה. משנת יבמות א ג). הטעם הוא פשוט: על ידי מות הבעל או על ידי גירושיו בוטל יחס הצרה. רק אם מת איש בלא להשאיר בנים, כשקיום הבית הוא ערך ראשון במעלה, וכל נשיו זקוקות ליבום, הרי הן נחשבות כחטיבה אחת, ואם אחת מהן אסורה לאח החי משום ערוה, הרי כולן פטורות מכבלי היבום ואסורות עליו מטעם פסוק טז. אגב: בית שמאי מתירים ליבם לקחת צרת הערוה (משנת יבמות א ד). איסור שתי אחיות לא היה קיים לפני מתן תורה מסיני, כפי שמוכח ממעשה יעקב (אולם עיין רמב"ן לפסוק כה ולבראשית מח ז).