פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יז · פסוק יד
יד. "דמו בנפשו הוא". הוא הדם שקשור בנפש (השוה בראשית ט ד). לא עצם חומר הדם הוא החיים, אלא הדם הוא נושא רוח החיים שבבעלי חיים, הוא קשור קשר הדוק ברוח החיים (השוה רמב"ן), ושניהם יחד ("דמו בנפשו") הם נפש החי. הדם הוא מכשיר הנפש, באמצעותו היא מבצעת את פעולותיה (השווה גם איוולד עמ' 217 ואילך). יש צורך לחזור כאן על נימוק זה, משום שלעיל בפסוק יא מדובר רק על הבהמה, שדמה ראוי להקרבה, ולכן נאמר כאן בפירוש, כי כל דם, אף זה של חיה ועוף, אוסר. ואחר שניתן הצו על כיסוי הדם של חיה ושל עוף, נאמר "נפש כל בשר" בדם, ולכן "דם כל בשר לא תאכלו", כי הנפש, אפילו זו של בעלי חיים, לא תשמש מאכל. ומשום כך אותו הדם שאינו ראוי לדם קרבן על המזבח, יכוסה. ומכל מקום אין חובה לכסות דם בהמות של חולין, אולי משום שיש אפשרות להשתמש בדם זה לצורך כפרת האדם, ועל ידי זה נזכרים שהדם אסור באכילה, ואילו בבעלי חיים שאינם ראויים להקרבה, הרי אין דבר שיזכיר את איסור אכילת דם. מצות כיסוי הדם בחיה ועוף תפקידה הוא לפי זה, לחזק את איסור הדם בבעלי חיים אלה. וזה מסביר, מדוע מספיק כיסוי מקצת הדם (חולין פח.). צריך רק לעורר את זכר האיסור של דם גם בבעלי חיים אלה.
"כי נפש וגו'", מוסיף עוד, כי יש עונש כרת באכילת דם חיה ועוף, ממש כמו בדם בהמה.
"יכרת". לשון יחיד אצל הריבוי, ראה גזניוס 145, ולדעת שטארק בקישור אל "כל".