פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יז · פסוק יג
יג. "אשר יצוד". לאו דווקא, אלא כפי ששנו בחולין פה. שאין הבדל לענין מצות כיסוי הדם בין אם בעל החיים עומד מוכן בין אם הוא עדיין מחוסר צידה, אלא או שדיבר הכתוב בהווה, או כפי שמביא רש"י לפי ספרא: "למדה תורה דרך ארץ וכו'".
"אשר יאכל", למעט עוף טמא (יא מז), כמו כן חלה המצוה רק בחיה הנאכלת.
"ושפך את דמו". מכיון שהתנאי הוא "אשר יאכל", צריכה גם שפיכת הדם להיעשות כך שיהא בעל החיים מותר באכילה, ואם במדבר היה בשר נחירה מותר, היתה נוהגת גם בנחירה מצות כיסוי הדם, כפי שהתלמוד מלמד בחולין יז. בפירוש. אך מכיון שאחר כך בא הצו על השחיטה, היה גם כיסוי הדם מותנה בשחיטה כשרה. ומפני זה משתמש הכתוב בלשון "ושפך וגו'" ולא בלשון "איש אשר ישחט וגו'". (לדעה, כי בשר נחירה לא הותר מעולם (ראה ראש פרק זה) זקוק עוד הביטוי כאן: "ושפך את דמו" (ולא "ושחטו) לביאור. אולי השתמש בו הכתוב בהתחשב עם פסוק ד, שם נקראה כל שחיטה שאינה למזבח "שפיכת דם", ומשום כך צווה כאן כיסוי דם.
"וכסהו וגו'". לאו דוקא בעפר (השוה הרב מקלנבורג), אלא כל שראוי לגדל צמחים, כשר לכיסוי דם (חולין פח.).
"בעפר", לא "עפר" (השווה: ואכסך משי, יחזקאל טז י): מלמד שצריך ליתן עפר למטה ולמעלה. זה מוכח מתוך יחזקאל כד ז: "לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר". ואפשר גם לפרש את המלים "ושפך את דמו", אשר לפי הטעמים נמשכות הן לסוף הפסוק, במובן הפסוק ביחזקאל, שהדם יישפך על עפר תחוח, כלומר שיהא עפר למטה. וכך אפשר שהמלה "בעפר" נמשכת גם אל "ושפך".