פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יז · פסוק טז
"ואם לא יכבס". אם בא אל הקודש, ענשו כרת (השוה יט ח), ואם הביא רק את הכלים הטמאים אל המקדש, ענשו מלקות (ספרא). והטעם שנאמר סתם "ונשא עונו", מבואר לעיל על ה ג, שבמדבר קשה היה לבני ישראל להזהר מעוון טומאה. ולכן מי שאינו מיטהר ומסכן עצמו בעוון כרת "ונשא עונו".
על מהימנותה של פרשתנו דובר כבר במבוא 'עדות הנאמנה של ספר ויקרא'. עוד רואים אנו, שפרשתנו היתה לנגד עיניו של יחזקאל הנביא, כפי שעולה ברור מתוך הקבלת הפסוקים הבאים:
ויקרא / יחזקאל
יז ח: איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה / יד ד: איש איש מבית ישראל אשר יעלה
/ שם ז: איש איש מבית ישראל ומהגר אשר יגור בישראל
אין לפקפק בכך שהנביא שאל את ביטויו מספר ויקרא, שהרי רק בספר של חוקים יש מקום להצהרה, שהוא יחול על הגר כמו על האזרח, ואילו בדברי נבואה היא באה רק להזכיר את החוק. ועוד: הביטוי "אשר יעלה" וודאי לקוח מדין עולה, ששם מקורו. אגב מוכיחים הפסוקים ביחזקאל, כי השינוי שהוצע על ידי אחדים מן המבארים החדשים, היינו "יעשה" במקום "יעלה", מוטעה הוא.
יש להשוות עוד:
ויקרא / יחזקאל
יז י: ונתתי פני בנפש... והכרתי אותה מקרב עמה. השוה כ ו. / יד ח: ונתתי פני באיש ההוא... והכרתיו מתוך עמי
שם יג: ושפך את דמו וכסהו בעפר / כד ז: לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר
ברור, שכאן שיוה הנביא לנגד עיניו את הפסוקים שבחוק (השוה קלוסטרמאן, Der Pantateuch עמ' 393).
לפי ז לח נתפרסם החוק שבויקרא יז א ואילך יחד עם שאר חוקי הקרבנות ביום הקמת אוהל מועד (השוה במבוא לקרבנות: שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות, בסופו), ואפשר שפרשה זו שימשה לכתחילה סיום לחוקי הקרבנות. זה היה מבאר לנו את הדבר ש"אני" האלהי, כלומר: ה', חוזר תכופות, מה שאנו מוצאים בסיומים חגיגיים גם בהרבה מקומות אחרים (השוה ויקרא יא מד, יח ל, שמות ו ב ואילך, כט מו, ועוד), ואין הצדקה לכך שפרשנים חדשים, בהסתמכם על הדבר הנ"ל, מייחסים את פרק יז בויקרא למקור אחר (השוה עוד: ראיות מכריעות, עמ' יט ואילך).