פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יז · פסוק ה
ה-ז. "למען וגו'". אינו מתכוון לנמק את עצם איסור השחיטה, אלא להביא טעם, מדוע אסור להקריב בבמות. שכל שחיטה צריכה להיות דווקא קרבן, דבר זה מבוסס על המשפט "דם שפך", כלומר: באופן אחר אסור לשפוך דם בעלי חיים. אבל מפני מה צווה להביא את הקרבנות דווקא אל אוהל מועד ונאסר לשחוט אותם מחוצה לו? על זה באה התשובה: למען יביאו בני ישראל את כל קרבנותיהם אל ה', ולא לשעירים, כפי שעשו עד עכשיו. אולם הפסוק "למען וגו'" אינו יכול לשמש טעם לאיסור השחיטה בכלל, א) משום שלכך לא היה מתאים הנימוק "דם יחשב", ב) משום שבזה עדיין לא היינו מבינים, מדוע נאסרה כל שחיטה, אפילו שחיטת חולין. כי למען לא יביאו את זבחיהם לשעירים, אין צורך לאסור כל שחיטה שהיא. (אבל אם נאסרה השחיטה בשל הקרבנות, והקרבנות – בשל זבחי אלילים, הרי היתה זאת דוגמא של גזירה לגזירה בדאוריתא, וחוץ מזה, היה הכתוב אומר את זה בפירוש).
"על פני השדה". גם בזמנים מאוחרים הקימו את הבמות מחוץ לשטח העיר, וכך בוודאי בנו בני ישראל גם במדבר את מזבחותיהם חוץ למחנה, לפי דבריהם לשם קרבנות לה', אך לפעמים בכוונות אליליות.
"והביאום". פועל זה הוכפל כאן מפני ההפסקה שחלה בשל הערת הבינים הארוכה "אשר... השדה".
"אל הכהן". בבמה לא היה צורך בכהן וכל זר יכול להקריב קרבנות (השוה לעיל ס"פ ז), לכן מודגש כאן "אל הכהן". הגבלת הרשות להקריב קרבנות בתוך תחום של סוג מסוים של אנשים היתה מכוונת בעיקר לצמצומו ההדרגתי של הפולחן האלילי.
"זבחי שלמים", אלו היו על פי רוב צורת הקרבנות, גם אם לא בקביעות.
"לה'", הוטעם כאן שתי פעמים: "והביאם לה'"... ושוב "לה'". כמו כן בפסוק הבא: "על מזבח ה'... לריח ניחח לה'". (השוה גם פסוק ד). כל מה שעשו עד כאן לשם אלהים אחרים, יעשו מהיום ואילך רק לכבוד ה'.