פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יז · פסוק ד
"הביאו", הוא עתיד מוקדם (Fut. exact) השוה מנדלסון.
"להקריב... משכן". בהקרבה אל פתח אוהל מועד ניתן ביטוי להקדשת בעל החיים למקדש, ורק אחרי כן היה מותר להקריב אותו קרבן לפני המשכן, כלומר: על המזבח. ולפי זה אין כאן כפל לשון מיותר, כפי שסוברים מפרשים אחרונים. הקרבה בלי הקדשה אינה מותרת בשום פנים. גם בפסוק ה, כוונת המלים "והביאם... אל הכהן" היא להקדשה. הלשון "לפני משכן", שהכתוב משתמש בו כאן, מתכוון להדגיש את הניגוד אל "על פני השדה" שבפסוק ה: השוה להלן.
"דם יחשב". התורה הקפידה כאן לשנן את האיסור עד כדי כך שהשוותה מעשה זה לרצח אדם. חזרת הביטוי "דם שפך" מבליטה את איסור שפיכת דם גם בשעת ההמתה, ועל כן צדקו חכמינו בהסיקם מכאן את איסור הזריקה בקדשים בחוץ.
"ונכרת". אין כאן עונש מטעם בית דין של מטה, אלא הוא נמסר לבית דין של מעלה. כנראה, יש קשר בין איסור זה ובין האיסור הקדמוני שאסר על אדם הראשון לאכול בשר חי, שרק לנח הותר לאכלו "כירק עשב" (בראשית ט ג). אולם אחרי קבלת החוק האלוהי צריכים בני ישראל להיות קדושים, ונאסרה עליהם אכילת בעלי חיים שראויים למזבח, אלא אם הקריבו אותם בתורת שלמים על שולחן ה'. באופן אחר לא הותר להם לשפוך דם בעלי חיים, כמו שלא הותר לאדם הראשון.