פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יד · פסוק ח
ח-ט. "וכבס", זוהי טבילת בגדים.
"וגלח וגו'", את כל השער, במקומות בהם הוא נאסף היטב, חוץ משערות בית הסתרים שאינן נראות לעין, השוה סוטה טז. לפי משנת נגעים יד ד (השוה נזיר מ.) צריך לעשות את הגילוח, כדוגמת הנזיר (במדבר ו יח) והלוים (שם ח ז), בתער, וכך הוא גם הגילוח בפסוק הבא.
"ורחץ במים", זוהי טבילת גופו.
"וטהר", כלומר, לא יטמא שוב "במשא, משכב ומושב, ובביאה", אבל מטמא עוד במגע כשרץ (נגעים יד ב).
"ואחר וגו'", ואחרי כן מותר לו לבוא אל מחנה ישראל, אולם הוא מחויב לשבת עוד מחוץ לאהלו שבעת ימים. ימים אלה נקראים "ימי ספירו", ואילו הימים הקודמים נקראים "ימי חלוטו" (מועד קטן ז:). כוונת מחוץ לאהלו לפי תו"כ: איסור תשמיש המיטה, מה שלא חל על ימי חלוטו (לדעת ר' יוסי בן יהודה היה זה אסור גם בימי חלוטו, זוהי גם דעתו של יונתן בתרגומו לפרק יג מו), אולם איסור זה אינו חל על אשה (כריתות ח:). עם זה יש להחזיק גם בפשט הפשוט, שעליו לשבת מחוץ לביתו כמנודה, מועד קטן טו: (השוה נגעים יד ב ואליהו רבא שם).
הביטוי "אהלו" רומז, כפי שהעיר קייל, שבני ישראל ישבו בזמן ההוא באוהלים, אמנם ניתן להניח, כי יכולים היו לחנות אפילו בלא אוהלים, מה שמאשרים גם תיירים בזמננו. ובזה מופרך חשבונו של קולנסו, שלפיו היו דרושים לשני מיליונים בני ישראל שעברו דרך המדבר, מאתים אלף אוהלים ולהעברת האוהלים מאתים אלף שוורים, חוץ מזה שביסוד החשבון הזה נעוצה הטעות הגסה בנוגע למשקל האוהלים (השוה הנגסטנברג Ev. Kirchenzeitschrift 15, 1854).