פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יד · פסוק ז
"והזה", יש אומרים שההזאות נעשות "לאחר ידו", ולדעת אחרים "על מצחו" (נגעים יד א, השוה תרגום יונתן).
"וטהרו", מכיון שלטהרה דרושים עוד מעשי טכס הנזכרים אחר כך, הורו בתו"כ, ש"וטהרו" ו"וטהר" (בפסוק ח) באים להורות, שהמעשים הנעשים בגוף המצורע מעכבים, כלומר שבלעדיהם המצורע אינו טהור (ספרא), ואילו שילוח (פסוק ז) וכיבוס (פסוק ח) הם למצוה ואינם מעכבים, כלומר אם לא עשו אותם אינם מעכבים את הטהרה. לדעת ספורנו כוונת "וטהרו" שאינו זקוק עוד לפריעה ולפרימה. אולם זה לא לפי ההלכה, השוה ראב"ד ברמב"ם הלכות טומאת צרעת יא ד. לפי הסבר הספרא אין "וטהרו" מצוה מיוחדת אלא קשור בפסוק שלאחריו, והכוונה היא: אחרי שטיהר אותו באופן זה, ושלח וגו', בזה נאמר בעקיפין שהמעשה שנזכר לפני כן, היינו ההזיה, מעכב את הטהרה. אף הטעמים (אתנח תחת "פעמים" וזקף על "וטהרו") מחייבים לקשור את המלה "וטהרו" אל הפסוק שלאחריו (השוה ליכטנשטין, שם עולם לפסוק זה).
בפסוק נג נאמר: "אל מחוץ לעיר על פני השדה", השדה המעובד, ולא על פני הים או אל המדבר. ממשנת נגעים יד ב וממס' קידושין נז: יוצא לכאורה שכהן ישלח את הצפור אחרי ההזיה מתוך העיר (זאת גם דעתו של הרמב"ם). אולם זה היה נהוג, כנראה, רק בנגעי בתים, שרק שם נאמר "אל מחוץ לעיר", ואילו כאן מדבר הכתוב על המחנה שבמדבר, מקום שלא היה צורך להביא את הצפור אל המחנה, ולכן לא נאמר כאן "אל מחוץ למחנה". מלבד זה היה הכרח לשלח במדבר את הצפור אל המדבר (אלא אם כן מניחים, שסביבת המחנה, מקום שירד המן, לא היתה נחשבת למדבר). ואם המשנה מדייקת לומר גם בנגע אדם "אל מחוץ לעיר" (פסוק נג), הכוונה היא, שלהבא בארץ הקודש, שהמצורע ישב מחוץ לעיר, צריך היה לשלח את הצפור על פני השדה, ולא כלפי העיר (זו דעת תוס', ראה פסקי תוס' קידושין, שם), ועוד משמיע לנו התלמוד במסכת קידושין שם, שלאחר שנשתלחה הצפור היא מותרת באכילה, שכן "לא אמרה תורה שלח לתקלה", כלומר לא היתה מצווה לשלחה כדי שייכשל אדם באכלו אותה בשוגג.