אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק יג · פסוק מו

פסוק מה

"ימי אשר הנגע בו", לפי בכורות לד. אף מי שקיצץ את הבהרת באיסור, טהור מדאורייתא.

"כל ימי", וימי ההסגר בכלל, ראה לעיל על יג ד.

"ימי אשר", צורת נסמך לפני מלת יחס רגילה במיוחד ביחסי זמן ומקום, איוולד 332 c ושם d.

"בדד ישב", שלא ישב טמא אחר עמו (זבחים קיח.). בעוד שאפילו זבים וטמאים אחרים הנזכרים בפרק טו מתרחקים רק ממחנה לויה, על המצורע לעזוב גם את מחנה ישראל, שלזה נחשב השטח הפנימי של כל הערים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון (השוה כלים א א ומפרשים שם). לדעת הרמב"ם חייב המצורע לצאת מכל עיר מוקפת חומה, אף אם לא היתה מוקפת "מימות יהושע בן נון", זה מוכח גם ממלכים-ב, ז ג. השוה מקלנבורג, "הכתב והקבלה" לפרק יד פסוק מ.

מן הביטוי "מושבו", יוצא שגם מקום מושבו של המצורע מטמא. כל מקום שבו חונה המצורע, נחשב כמושבו, ואם היה גג מאהיל עליו, הרי כל שנכנס אל מתחת אותו אוהל ואין לו מחיצה מבדלת מן המצורע – טמא. אולם מחיצה גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבע אמות מצלת את הטהור מן הטומאה (נגעים יג י). אך אם המצורע לא עמד תחת הגג אלא עבר, השוהה מתחת לגג לא נטמא (שם ז). במה דברים אמורים, בשטח שאינו מוגבל מכל הצדדים, כגון אילן, אולם בבית מטמא המצורע בביאה, כלומר אם הוא עובר דרך הבית בלא להתעכב בו. טומאת אוהל המת שונה מטומאת ביאת מצורע בזה, שהראשונה מביאה טומאה גם אם הטמא עובר תחת האילן ושמחיצה של עשרה טפחים מלפניה אינה מונעת את הטומאה. המצורע מטמא גם במגע ובמשא, וגם המשכב והמושב שלו טמאים, לדעת הרמב"ם הם אב הטומאה, כמו בזב ובזבה (טו ד ואילך), ולדעת אחרים – רק ראשון לטומאה (השוה רמב"ם הלכות טומאת צרעת י יא ומשנה למלך, שם).

בדברי ימי ישראל אנו מוצאים את קיום המצוות האלה הלכה למעשה. המצורעים ישבו מחוץ לעיר (מלכים- ב ז, ג) ואפילו המלך עוזיהו היה מוכרח לשבת בדד בימי צרעתו (שם טו ה).

נגע בבגדים

הבגד הוא הקרוב ביותר לאדם, ולכן ניתנו החוקים על דבר נגעי בגדים סמוך אחרי פרשת נגעי אדם. על דבר מהותו של נגע הבגדים, אם נתעלם מהשערות שאינן ראויות לתשומת לב מיוחדת, ישנן השקפות שונות. אברבנאל, ובין החדשים קנובל ואחרים, סוברים כי צרעת האדם עלולה היתה לדבק גם בגדי צמר, פשתן, ועור, ולהתפשט בהם. בגדים כאלה עלולים להעביר גם את המחלה ולהביאה לבני אדם. רלב"ג, ובין האחרונים זומר (עמ' 228), קייל, דילמאן ושטראק סוברים, כי נגע הבגדים הוא ריקבון ועיפוש באריגים, שבא בהשפעה פיסית, במיוחד על ידי רטיבות. באריגי פשתן, צמר או עור, כשהם נמצאים זמן ממושך במקומות שזרם האויר אינו מגיע אליהם, נראים פה ושם כתמים שהולכים ומתפשטים עד שהאריג מתפורר כמק. כתמים אלה נקראים בשם כתמי-מק או כתמי-טחב והם מעמיקים וחודרים במיוחד בעור. הרמב"ם והרמב"ן סוברים, שהנגע בבגדים, כמו הנגע בבית, אינו תופעה טבעית, אלא אות ומופת, שבאו לידי גילוי רק בארץ הקודש כשישראל זכה באופן מיוחד בהשגחה האלוהית, ואשר מטרתם היתה לשמש אזהרה לנפגעים להיטיב את דרכיהם. השוה להלן פרק יד על נגע הבתים.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה