אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק יג · פסוק ב

פסוק א

ויקרא יג: א-ג. כאן בא הדיבור גם אל אהרן, מפני שבידי הכהנים היתה ההכרעה בנגעים, השוה דברים כד ח.

"אדם", לביאור לשון 'אדם' בחוקים, ראה לעיל על א ב. לפי התלמוד אין כתוב כאן איש או אשה, משום שלא גדולים בלבד, אלא גם תינוק בן יומו מטמא בנגעים (נדה מד.).

"כי יהיה" (לגבי השימוש של 'כי' ראה לעיל על א ב). לדעת תו"כ לא נאמר "אשר יהיה", משום שהחוק לא בא לאסור נגעים שכבר קיימים, ורק הנגעים שאחר הדיבור יהיו מטמאים. כך אינם מטמאים הנגעים של נכרי ונתגייר וקטן שנולד, שנתהוו נגעיהם קודם ההתגיירות והלידה.

"בעור בשרו", בניגוד לצרעת שנזכרת להלן בפסוק כט ואילך שנראית בראש ובזקן. השוה פסוק מג ופירש"י, שם.

"שאת", בליטה רמה. ביטוי זה חוזר כמה פעמים להלן: בפסוק י "שאת לבנה" (נגע טמא), בפסוק יט: בשחין שנרפא, בפסוק כח: "שאת המכוה", שהיא טהורה, בפסוק מג: "שאת הנגע".

"ספחת", מלשון ספח -שפך, מציינת, כנראה, את הנגע כעירוי של מוגלה מתוך הבשר והעור, להלן פסוקים ו-ח: "מספחת - מקום הספחת.

"בהרת" מלשון בהר - מאיר, מקום בהיר וכתם על העור. ר' ישמעאל אומר בתו"כ: "בני ישראל הריני כפרתם, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים", כלומר שחומים. לפי חז"ל בשבועות ו. אין ספחת כינוי לנגע אלא תופעה שהיא קרובה לשתים האחרות, כלומר נספחת. נגעי הצרעת "שאת" ו"בהרת" נקראים "אבות", נגעים עיקריים, ואילו "ספחת" מוסיפה "תולדה" לכל אחד מאלה. ואפילו אם נבאר "ספחת" – נגע, אפשר להניח שאינה נגע מיוחד, אלא שם משותף של אותם הסוגים שדומים ל"שאת" ול"בהרת", "שאת" ו"בהרת" מציינות לפי התלמוד צבעים מסויימים של נגעים: "בהרת" היא לבנה עזה כשלג, והנספחת אליה, ה"ספחת", צבעה כסיד ההיכל. לדעת ר' מאיר צבע השאת כקרום ביצה והספחת הקרובה לה צבעה כצמר לבן. לפי דעת חכמים אחרים להיפך: האב דומה לצמר לבן והתולדה לקרום ביצה.

המלה "שאת" מתפרשת בתלמוד, שם ו: "אין שאת אלא גבוה", מקום גבוה. לדעת רש"י ביאורו הוא משום שכל צבע לבן נראה עמוק, כמו ששטח מואר על ידי השמש נראה עמוק מן הצל. אלא שלפי הנחה זו לא יתבאר פסוק ד שלפנינו, וגם לא המימרא הנ"ל בתלמוד, שהצבע הלבן הוא השאת, היינו גבוה. וכן דחוקים ביאורים אחרים, שלפיהם נקראה השאת כך רק ביחס אל הבהרת שהיא לבנה עוד יותר. גם לא ברור לפי דעה זו, מדוע נמצא הביטוי "מראהו עמוק" רק בבהרת ולא בשאת. ועל כן יהיה נכון יותר לקבל את דעתו של ויזל, שהשאת נראית כבליטה מעל לעור, ומכאן שמה. כי רק הלובן העז כשלג או הלובן כסיד הקרוב לו נראים עמוק מן העור, ולעומת זאת נראה הלובן שאינו מבריק גבוה מן הצבעים האחרים, וכך הוא הצבע של הצמר הלבן ושל קרום הביצה. זה האחרון איננו בהיר כל כך כמו הראשון אך נראה, גבוה יותר, משום שהברק שלו פחות חזק, ולכן חשבו ר' מאיר לאב, אף על פי שצמר לבן בהיר יותר.

"בהרת" היא לדעת ויזל השם המציין כל מיני כתמים. אך כאן המדובר הוא ביחוד בכתם לבן כשלג. וכנראה, שלזה התכוון הביטוי "בהרת" במובנו המצומצם.

"והיה וגו'". הצבעים הנזכרים לעיל עלולים להפוך לנגע צרעת, ולכן היה צריך להראותם לכהן כדי שהוא יחליט.

"נגע" מציין כל לקוי בגוף וכל פגע (השוה שמות יא א), "נגע צרעת" הוא הכינוי המיוחד של הצרעת (מן صرع בערבית, למוטט).

"והובא", על ידי מישהו, כל מי שרואה אותו יניעהו ללכת אל הכהן.

"אל אהרן... או וגו'", אל הכהן הגדול או אל כהן הדיוט (ראב"ע). את זאת היה צורך להדגיש כאן במיוחד, משום שהיה מקום לחשוב שהחלטה כה חשובה, שיש בכוחה לנדות אדם מן העיר לזמן ארוך, רק הכהן הגדול היה רשאי להוציא. כל בקי בדינים רשאי לראות בנגעים, אבל את ההחלטה על "טהור" או על "טמא" צריך הכהן להודיע. גם בדברים (כא ה) נאמר: "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", ועוד שם כד ח: "השמר בנגע הצרעת וגו' ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות". ואפילו אם בדברי ריבות אין זקוקים להחלטת כהן, ומה שנאמר במשנה תורה כי הכהנים יורו בריב, זה רק מפני שמניחים שהכהן בקי בחוקים, הרי בנוגע לצרעת, הראה הכתוב על ידי חזרתו כמה פעמים על "וראה הכהן", "וטהרו הכהן" ועוד, שבענין הנגעים מחייבת התורה, שההחלטה תהא בידי כהן, ושבמידת מה העמידה את תפקידו זה בדרגה אחת עם העבודה בבית מקדש, שרק הכהנים כשרים בה. ברם, ההחלטה בענין הנגעים כשרה גם על ידי כהן בעל מום, רק החלל פסול למעשה זה (כא ז), מפני שנפגם אופי הכהונה שלו.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה