פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יא · פסוק מ
"והאוכל מנבלתה וגו'". אפילו אחר פירסום האיסור בדברים יד כא, היה מקום לחוק העוסק באוכל נבלה, משום שהחוק חל גם על האוכלים בשוגג, וגם לגר שהיה מותר לו לאכול נבלה (אולם השוה יז טו). אגב: גם בפרק טו כד ניתן חוק לשוכב עם הנידה, אעפ"י שלפי כ יח הוא חייב כרת. וכיון שלפי הפסוק שלאחריו אפילו זה שרק נושא את הנבלה נטמא ואף בגדיו נטמאו, היה למותר לאסור את האכילה, לולי היה הכרח בזה, כדי ללמד שני דברים. ראשית: שאפילו האוכל אינו טמא אלא עד הערב, ואפילו אכל סמוך לשקיעת החמה והנבלה עודנה במעיו, מה שמוכיח שטומאה בלועה שנמצאת בתוך גוף האוכל, אינה מטמאה (עיין חולין עא.): שנית: מקומו של חוק זה על האוכל, שניתן בין "נוגע" ו"נושא", בא לתת שיעור לטומאה: מה אוכל בכזית אף נוגע ונושא בכזית (נדה מב:).