פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יא · פסוק לז
"זרע זרוע", פירושו: זרע מזרעים, השוה דניאל א יב טז (רש"י), או זרע מזרעים שנזרעו, זרעי-זריעה (על "זרוע" השוה: בארט בספר היובל לכבוד הילדסהיימר, עמוד 146). במס' שבת צה: מבאר ר' שמעון את הפסוק, שהוא מדבר על זרע שמחובר לקרקע. הישנות "אשר יזרע" באה ללמד, שזריעה כל שהיא אפילו בעציץ נקוב, אינה מקבלת טומאה. גם בתו"כ הובן הפסוק כך, שכוונתו ל"מחובר", שהרי ממנו הוסקה המסקנה: "זרעים טמאים שזרען טהרו". כשם שמי מקוה מטהרים את הטמאים, כך גם זריעת הפירות מטהרתם משהשרישו בארץ.
ולכן גם כלים המיועדים מלכתחילה להיקבע בקרקע ומשתמשים בהם רק כשהם מחוברים בקרקע למשל צינור תעלה, אינם מקבלים טומאה (ריש משנת כלים יא, השוה גדולי טהרה, שאלה ג). בכלי שמחובר לקרקע, יש הבדל אם היה כלי לפני שחובר לקרקע או לא, כלומר אם "חקקו ולבסוף קבעו" או "קבעו ולבסוף חקקו" (השוה בבא בתרא סו.). כשם שפירות מיטהרים על ידי זריעה, כך גם מים יכולים ליטהר על ידי "השקה", כלומר השקעה לתוך מקוה כשר. מקוה מים שאובים שמתחבר (ש"נושך") עם מקור כשר על ידי נקב כשפופרת הנוד (שיש מקום לשתי אצבעות מתהפכות הנה והנה), הוא כשר (יורה דעה רא נב, אולם השוה גדולי טהרה, שאלה י).
אולם, מכיון שבפסוק הבא נאמר, כי כל מין של זרעים מוכשר לקבל טומאה רק על ידי המים, הרי אפשר לבאר גם את הפסוק שלפנינו – בהתאם לדברי ר' ישמעאל (חולין קיז:) שגם תרגום יונתן הולך בעקבותיו, - שכאן מדובר על זרעים תלושים, שלא באו עליהם עדיין מים "אשר יזרע" בא ללמד לפי ר' ישמעאל, שכאן מדובר על פירות, שמיועדים לזריעה (עם הקליפות ושירי הפריחה). אולם גם לפי ביאור זה מוכח מן הכתוב שלפנינו, שאין המחובר מקבל טומאה: ראשית, מתוך המלים "אשר יזרע" שלפיהן סיבת הטהרה של "אינן מוכשרים" הוא בזה שהם מיועדים לזריעה (משום שרק ע"י מים הם מקבלים אופי של אוכל), מכל שכן שאלו שנזרעים ממש (מחוברים) טהורים. שנית, היה הכרח רק בתלוש לדון על הכשר לקבל טומאה, שהרי במחובר מקבלים כל הפירות מים (השוה רש"י).