אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק יא · פסוק לה

פסוק לד

לה. לכאורה חוזר פסוק זה לפי משמעות הפשט (כשנתעלם מן הדרש) על מה שנאמר כבר בפסוקים לב ואילך. שכן קשה להסכים, כי הפסוק הזה מכוון (כדעת ויזל) אל הכלים שאינם נזכרים לעיל (כגון כלי מתכת). אבל קרוב לוודאי, שהפסוק שלפנינו הוא המשך של פסוק כח ומדבר על נבלת בהמה וחיה טמאה, ולכן נאמר כאן, כמו בפסוקים לו – לח, "נבלתם", ואילו לעיל אצל שרצים (לא-לב) כתוב "במותם" (השוה לעיל פסוק לא). לפי זה הוכנסו הדינים על השרצים (פסוקים כט- לד) בין החוקים על נבלת בהמה וחיה טמאה, ללמד, כי השרצים מטמאים רק במגע, בעוד שהללו מטמאים במגע ובמשא.

"תנור וכירים", הם כלי חרס. תנור הוא כלי חרס לאפיה, וכירים משמשים לבישול. היה זה כלי חרס שבו הבעירו אש, למעלה היו לו שני פיות, שעל כל אחד היו יכולים לשפות קדירה אחת, מכאן הצורה הזוגית: כירים. במשנה על פי רוב: "כירה" ורק אם הוא בא בניגוד לכופח (היינו לתנור בעל פה אחד) משמשת המלה כיריים (השוה משנת שבת ג א). כלי חרס אלה היו רגילים לחבר לעתים בטיט אל הקרקע חיבור חזק ואת כתליהם חיפו בשכבת טיט (שנקראה "טפלה", עיין משנת כלים ה ז), אף על פי כן דנו עליהם כעל כלים שמקבלים טומאה ולא כקרקע (שבת קכה.).

"יתץ". בכלים שאינם מחוברים לקרקע משתמשים במלה "שבר" (פסוק לג), ואילו בתנור וכיריים שמחוברים לקרקע, משתמשים ב"יתץ", כמו לגבי בית (יד מה). הצורה יֻתץ היא, כנראה, עתיד בבנין קל סביל. (ר' משה הכהן קבע כי הצורות כגון לֻקח, אֻכל, הן מבנין קל סביל, דבריו מובאים על ידי אבן עזרא בספרו "מאזנים" (מהד' היינדנהיים נא:) והוא דוחה אותו, אבל בארט (בראשונה בספר היובל להילדסהימר 1890, עמוד 147 ואילך) מבסס את הדעה הזו באריכות).

האמור: "יתץ", וכן "ואתו תשברו", (בפסוק לג), אינן מצוות שיש למלאותן, אלא הכוונה ללמד שאין הטבילה מטהרת את הכלים, ואם מישהו רוצה להשאירם בטומאתם ולהשתמש בהם לצורך חולין, הרשות בידו. זה אנו למדין מתוך הפסקא: "וטמאים יהיו לכם". כלי חרס (וכן כלים אחרים) מיטהרים על ידי שבירה ושברי כלים אינם מקבלים טומאה. ושבירה אין פירושה שבירה לרסיסים (שזו נקראת ניפוץ), אלא לפי תפקיד השימוש שהיה לכלי, מספיק נקב כמוציא זית או כמוציא רימון או ככונס משקה או אפילו כמוציא משקה (השוה מס' שבת צה: וכלים ג). הכתוב המיותר "וטמאים יהיו לכם" ו"לכם" שלהלן בפסוק לח משמשים, לפי תו"כ וחולין קיח. מקור להלכה, שהידות (אוגנים או קתות) מביאות את הטומאה לכל הכלי והאוכל (השוה משנה למלך הל' כלים יז א).

על כלי מתכת אין מדובר בחוק שלפנינו, עליהם מדבר הכתוב בספר במדבר לא, כב ואילך. אין כלי מתכת צריכים להיות דומים לשק. גם הפשוטים שבהם ושעשויים לנחת מקבלים טומאה. כל הכלים מקבלים טומאה רק אם הם גמורים, אך בכלי מתכת, אפילו גולמיהם, כלומר אותם שנגמרה מלאכתם אבל טעונים עוד שיכלולים על ידי צחצוח וכיוצא בזה, אינם מקבלים טומאה, וכנגד זה גולמי כלי עץ מקבלים טומאה (השוה חולין כה.). הגדרת הגמר, תלויה ביעוד השימוש של הכלי. כך, למשל, יכולה חתיכת עור שנועדה לשמש כשטיח, להיחשב כגמורה, אף אם לא היתה מקבלת טומאה, אילו היתה נועדה לרצועות וסנדלים. אך אם נועד הכלי ע"י מחשבת בעליו לאיזו מטרה, אין מתבטלת המחשבה הזו על ידי מחשבה אחרת, ואין הוא מפסיק לקבל טומאה, אלא לזה דרוש מעשה ממש (השוה כלים כה ט ושבת נב:).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה