אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק יא · פסוק ל

פסוק כט

"והאנקה". השבעים: μυγάλη, בגרמנית: Spitzmaus, לפי רש"י Hērisson קיפוד (חולין קכב.), יונתן: מינקת חויא, מיניקה את הנחש, תרגום ירושלמי: פליית חוייא - מחפשת נחשים (עיין לוי, מילון לעברית חדשה, ערך פליא), אונקלוס: יְלָא, השוה רמב"ם למס' שבת פרק ה משנה ד.

"הכח", השבעים: כמיליאון, הערבים: חרדון, מין לטאה שחי בעיי חרבות עתיקות בארץ ישראל וסוריה, ויש לו גם קשקשים בדומה לכמיליאון.

"הלטאה" משמשת, כנראה, בתלמוד, שם, לכל סוגי הלטאות (ראה לוויסון עמד 221).

"חמט", מסורית חמט - מתכווץ, הוא השבלול. כך גם לפי רש"י בחגיגה יא. אולם לפי חולין קכח: יוצא ששמונת השרצים יש להם בשר, גידין ועצמות, ואילו השבלול משתייך לסוג של חיות מחוסרות חוליות (הירש). השבעים: σαῦρα, הוולגטה: Lacerta אולי הוא המכונה בגרמנית: Blindschleiche (ממלת חומטא: אפלה) או לטאת חול, Skink (מן חומטון - חול).

"התנשמת", השבעים, הוולגטה ואונקלוס: החולד (Maulwurf), יונתן: סלמנדרא, ורבים מן האחרונים: כמיליאון (השוה לוויסון עמ' 101 ואילך ושווארץ, "תוצאות הארץ", עמוד ד). אגב: רובם של שמונת השרצים אי אפשר לקבוע אותם בוודאות.

השרצים שנזכרו כאן הם שרצי יבשת, לכן: "שרץ השורץ על הארץ", ולדעת התלמוד בחולין קכו: עכבר הים אינו מטמא. שמונת השרצים מטמאים רק במגע, אך לא במשא. שיעור הטומאה הוא כעדשה, משום שהשרץ הקטן ביותר, היינו החומט, יש לו גודל זה בשעת לידתו (חגיגה יא.). הטומאה שנמצאת על היבשה מטמאה לפעמים גם במקרה של ספק, ואילו ספק טומאה ששט על פני המים, טהור (נזיר סד.). אף על פי ששרץ מת נקרא גם הוא נבלה (השוה לעיל ה ב), כתוב כאן לשם דיוק "בהם במותם" במקום "בנבלתם", משום שקל היה לטעות – כפי שמעיר ויזל – ולחשוב את השרצים האלה, שנקראו "שקץ", גם בחייהם לנבלה. לפי נדה נו. בא "במותם" ללמד, שמטמאים רק כשהם לחין (במצב שעת מיתתם, "כעין מותם"), אבל לא כשהם כבר התייבשו. ההלכה שבתלמוד (שם), ששרץ שלם מטמא גם אם נתיבש, היא כנראה רק מדרבנן (רמב"ם, אבות הטומאות ד יב).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה