פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יא · פסוק ח
"מבשרם לא תאכלו". אפילו אם מוכנים ליטמא, או אם כבר נמצאים במצב של טומאה. "מבשרם". להוציא עצמות, גידין וכיוצא בהם.
"ובנבלתם". החיות הטמאות הן תמיד "נבלה" במותן, משום שהשחיטה אינה מועילה להן, ואילו החיות הטהורות הן "נבלה" רק אם לא נשחטו, ולכן נאמר להלן בפסוק לט: "וכי ימות מן הבהמה וגו'" (השוה שם). הלאו "לא תגעו" אין משמעותו איסור כללי לכל אדם, כי הלא הטומאה החמורה ביותר (טומאת מת) אין הנגיעה בה אסורה אלא לכהן בלבד (ראה פרק כא, א-ב). וצריך לפרש, שזה שבדעתו ליכנס אל המקדש או לאכול קדשים, עליו להמנע מליטמא. לפי הערתנו לעיל על ה ג, נועד הלאו הזה, כנראה, רק לבני דור המדבר, שהיו קרובים אל המקדש והיו מוכרחים לבוא שמה אם רצו לאכול בשר. בדורות הבאים קיבל הלאו שוב תוקף בימי החגים בלבד. זו היא דעתם של חכמינו בתו"כ, שונה מזו דעתם של ה"אחרים", שלפיהם "לא תגעו" אינו לאו, השוה: מקלנבורג, ומשנה למלך להלכות טומאת אוכלין טז י.