אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק יא · פסוק ו

פסוק ה

"הארנבת", בערבית: ארנב. השבעים מתרגמים: δασύπους, ולא λαγώς, משום שגנאי היה לבית המלכות של הלגידים, אילו היו מציינים את הLagos כטמא. התרגום הזה של השבעים נזכר בתלמוד במס' מגילה ט: אולם סיבת הדבר לא צוינה שם באופן מדויק למדי (השוה פרנקל, Vorstudien). חוקרי הטבע של זמננו אומרים שהארנבת (וכן גם השפן) אינה מעלה גרה, משום שיש לה קיבה בעלת תא אחד, וגם מבנה הקיבה והמעיים שלה שונה מזה של הבהמות מעלות הגרה. אולם ליניאוס (Carolus Linnæus) מונה עדיין את הארנבת בסידרת הבהמות מעלות הגרה. אריסטו מעיר, שהצד המשותף לארנבת עם מעלי הגרה הוא שבקיבתה נמצא חלב חמוץ, ואם גם אין לה ארבעה תאים, בכל זאת הרי היא מחזירה את האוכל דרך בית הבליעה שוב אל הפה, משום שבקיבתה ישנם תאים מובדלים זה מזה במחיצות, שהודפים חזרה את האוכל כשהוא קשה במקצת (השוה רוזנמילר, שם, עמוד 212).

והנה, אילו היו צודקים אותם חוקרי הטבע שאומרים, שהארנבת אינה מעלה גרה, אלא מניעה רק תנועות בפה שדומות לתנועות של מעלי גרה, היינו נאלצים להניח, שהתורה מכנה את התנועות האלו "מעלה גרה", משום שבקביעת הסימנים העיקר אצלה התופעה החיצונית. הלשון שואלת את ביטוייה מן התופעות החיצוניות כפי שנראות לעינים, ולכן מדברת על עליית השמש או על שקיעתה, ובעברית: "בא השמש", "עלה השמש". ואם הארנבת נראית כאילו היא מעלה גרה, אמרו עליה שהיא מעלה גרה, אף אם אין זה מתאים למציאות. העלאת הגרה עושה רושם שהחיה היא תרבותית, וזה הוא הרושם שגם הארנבת עושה, ולכן היו יכולים לחשוב אותה לטהורה, אילו לא היתה התורה אוסרת אותה.

מלבד זה נופלים כל הקשיים כששמים אל לב לאיזו מטרה מונה התורה את שמות החיות הטמאות ואינה מסתפקת בקביעת סימני הטהרה והטומאה. כשם שהתלמוד קובע עוד סימנים נוספים למקרים שהסימנים שנזכרו בתורה אינם מספיקים, כך רוצה גם הכתוב – לכל הפחות למקרים אחדים – להזכיר סימנים מדויקים יותר מאשר בפסוק ג שלפנינו. ראשית, היה הכרח לקבוע בדברים ברורים, שסימן אחד אינו מספיק (אף שזה מרומז כבר על ידי העדר ו' החיבור לפני "מעלה גרה", אעפ"כ רצה הכתוב לברר את זאת ביתר דיוק). אבל למטרה זו היה מספיק לאסור את הגמל ואת החזיר. ועוד, מתמיה הדבר שפסוק ד פותח במלים: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה", שלכאורה ענינן לקבוע את היוצאים מן הכלל שנכתב בפסוק ג, אבל באמת אין הבהמות שנזכרו בפסוק ד מהוות את היוצאים מן הכלל שלעיל בפסוק ג, שהרי שם נדרשים שני הסימנים ביחד.

אך הכל מתחוור, אם שמים לב לעובדה, כי מלבד ארבעת סוגי הבהמות הנזכרים בפסוקים ד-ז אין כל חיה בעולם שיש לה רק אחד משני סימני הטהרה, אלא או שיש לה שני הסימנים, או שאין לה אף אחד מהם. אם כן, הרי מי שמכיר בדיוק בארבעת הסימנים שנזכרים בפסוקים ד – ז, מותר לו לאכול את כל החיות, פרט לאותם ארבעת הסוגים, אפילו אם הוא רואה סימן אחד בלבד. אם, למשל, אין החיה אוכלת בפנינו, אין אפשרות לבדוק אם היא מעלה גרה, ואם נקטעו החלקים התחתונים של רגליה, או אם היא "קלוט", שוב אין לקבוע את הסימן של שסועת פרסה. ולכן נראה שפסוק ג מתכוון להורות, שמספיק לדעת את האחד משני הסימנים, משום שמעתה הכרח הוא מטבע הבריאה שגם הסימן השני יימצא (כמו שגם פסוק ט קובע שני סימנים, הגם שהסימן השני מספיק, משם שהוא לא ייתכן בלי הראשון). ולכן היה צורך לקבוע את היוצאים מן הכלל בפסוקים ד ואילך ולהזכיר את שמותיהן של כל החיות שרק סימן אחד להן ואשר צריך לטמאן, אף אם יש להן סימן אחד של טהרה. הארנבת תיקרא "מעלה גרה", הגם שהעלאת גרה אצלה היא רק למראית עין, משם שהכתוב רוצה להורות, שאת החיה הזאת אסור לטהר, אף אם רואים אותה כשהיא מעלה גרה, והגם שהעלאת הגרה שלה מדומה, לא הכל יודעים להבדיל מהעלאת הגרה הממשית. אמנם, התורה היתה יכולה לקבוע, כי לחיה מעלת גרה יש ארבעה תאי קיבה, והחיה שאין לה כאלו אינה מעלה גרה, אך התורה לא באה ללמדנו פרק בהלכות ניתוח, כי אם לקבוע בקיצור האפשרי ובאופן מדויק, מה שמותר ומה שאסור.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה