פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יא · פסוק ד
ד-ח. "ממעלי הגרה". מבין אלה שיש להם רק סימן טהרה אחד, שהם או מעלי גרה או מפריסי פרסה. בזה האחרון הכוונה פרסה שסועה, כי הפרסה לבדה איננה עדיין סימן טהרה, ולכן מפרט הכתוב בספר דברים ביתר דיוק: "וממפריסי הפרסה השסועה", כלומר מאלה שיש להם פרסות שסועות. וצדק ויזל בהערתו, שבספר דברים יד ח אצל דין החזיר, התוספת: "ושוסע שסע פרסה", מיותרת היא לענינו, משום שהזכיר קודם לכן "השסועה", אך מזה ניתן ללמוד כי המדובר שם על פרסה שסועה.
בשים אל לב, שבספר ויקרא נעדרת המלה "השסועה", דרשו חכמינו את המלה הזאת בס' דברים, שהיא באה ללמד על "בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות" שגם היא אסורה. במס' נדה כד. יש מחלוקת בין רב ושמואל בהלכה זו. רב סובר, כי אין בריה בעולם שמטבעה יש לה שני גבים והכתוב מדבר על ולד משונה של בהמה טהורה. גם יונתן מתרגם בספר דברים: "שלולא – נפל (אלא שהוא גורס "שני רשי" במקום "שני גבין"). ואילו שמואל פוסק, כי שליל הנמצא במעי אמו, כשר בכל צורה שהיא, אך ההלכה מדבר על בריה מיוחדת במינה (השווה רש"י ותוספות). מה טיבה של חיה זו, קשה יהיה לקבוע. בספרי כתוב רק: "השסועה מין חיה", ולא נזכר דבר על ב' גבין (השוה: שינהק, תולדות הארץ, עמ' 88 בהערה, ומלבי"ם עג).
"או הגמל". בשם זה נקראת בהמה זו בכל השפות השמיות ואותו השם נשמר בשינויים קלים בכל השפות האירופיות.
"ופרסה וגו'". רש"י מעיר להלן בפסוק כו: "כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת", וי. ד. מיכאליס העיר: "משה דרש שהחיה תהיה לה פרסה שסועה לשתים לא רגל מעלה, אלא גם שהשסע יגיע בכל הרגל עד למטה ושהיא תדרוס על הקרקע ממש ברגל שסועה לגמרי עד למטה, בלי שיישאר עוד גוש מחובר מתחת לשסע. רגל הגמל סדוקה למעלה עד עצם הרגל, היינו לשתי פרסות. סדק זה נמשך אמנם גם למטה אבל לא לאורך כל הרגל אלא מלפניה בלבד, ואילו מאחוריה אין הרגל סדוקה, וחוץ מזה יש שם עוד גוש מחובר שהגמל דורס בו בשעת ההליכה". מכאן אומר היסט: "רגלי הגמל סדוקות במקצת ואין להן פרסות ממש", ראה רוזנמילר, Alters, 4, מחלקה 2, עמוד 15. לפי זה משמעות "ופרסה איננו מפריס" היא אין לו פרסות מפני שהפרסה איננה פרסה ממש.
"טמא הוא לכם", לא בא כאן ללמד על ענין טומאת הגוף כי אם לנמק את איסור האכילה, והמלה "טמא" מציינת כאן טומאת הקדושות (ראה מבוא לטומאה וטהרה: קיצור תכנם של חוקי מאכלות אסורות וטומאות). מן הכתוב "טמא הוא לכם" למדו חכמים (במסכת בכורות ו:) את ההלכה: "הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא", ולהפך: "טהור הנולד מן הטמא טמא". ובספרא למדים דין זה מפתיחת הפסוק "ממעלי גרה וגו'". בצדק אומר הירש, כי הכתוב "טמא הוא לכם" מורה על כך, שהאופי הטבעי הוא הוא יסוד האיסור. לפי זה שני הסימנים הם האותות של המצאות אופי הטהרה או של העדרו. ולפיכך, אם הוכחה מציאות האופי הזה על ידי מסיבות אחרות, לא חשוב אם ישנם הסימנים או אינם.