אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק טז · פסוק לד

פסוק לג

לד. "זאת", המלה 'זאת' רומזת על "בזאת יבא אהרן" ומכוונת אל כל סידור העבודה שבפרשה זו. מכיון ש"חטאתם" באה בזקף קטן, יש להפריד ממנה "אחת בשנה" ולהסב אותה אל "לחוקת עולם", והפירוש יהיה, איפוא: אחת בשנה תהיה זאת לכם לחוקת עולם. משמע שיש מקום לחוקות אחרות דומות, כגון פר כהן משיח. ופר העלם דבר (ד, א-כא).

"ויעש", ראה לעיל ביאור לפסוק כד.

מילואים לתורת כהנים

כמה מצוות הנוגעות בעבודת הקרבנות (פרק יז)

בפרק זה באו כמה ענינים: נאסרה כל שחיטה מחוץ לאוהל מועד (פסוקים ב-ז) וכן כל הקרבה (פסוקים ח-ט). אחר זה באה מצות כיסוי הדם, איסור אכילת דם (פסוקים י-יד) ואיסור אכילת נבלה וטרפה (פסוקים טו-טז). מילואים אלה כוללים לפי זה חמש ציוויים: א. איסור שחיטת חולין (וגם שחוטי חוץ), פסוקים א-ז. איסור הבאת קרבן בבמה, פסוקים ח-ט. ג. איסור אכילת דם, פסוקים י-יב. ד. המצוה לכסות דם חיה ועוף, והאיסור לאכלו, פסוקים יג-יד. ה. חובת הטהרה לכל אוכל נבלה וטרפה, פסוקים טו-טז.

תוכן פרשתינו קשה להבנה במיוחד, כפי שאנו רואים שהוא קיבל פרשנויות שונות להפליא על ידי חכמינו, במס' חולין ט: -יז. יש פלוגתא בין ר' ישמעאל לבין ר' עקיבא בפשט הכתוב "כי ירחיב וגו'" (דברים יב כ). ר' ישמעאל אומר: "לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחילה נאסר להם בשר תאוה". ואילו ר' עקיבא סובר: "לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחילה הותר להן וכו'". המקום בו מצא רבי ישמעאל איסור בשר תאוה, הוא בפרשתינו, כפי פירושו הצודק של רש"י, שהרי כאן נאסרה בעונש כרת כל שחיטה של חולין. אמנם, התוספות טענו נגד פירוש רש"י, שבכמה מקומות מניח התלמוד שפרשתנו מדברת על שחיטת קרבנות ושהכתוב אוסר רק שחיטת בעלי חיים שכבר הוקדשו למזבח. אולם זה משום שהתלמוד קיבל להלכה את דעתו של ר' עקיבא, שלפיה לא נאסר בשר תאוה מעולם, והיה מוכרח לבאר את הפרשה שלפנינו בדוחק לפי שיטתו. לעומת זה, אם נקבל את דעתו של ר' ישמעאל, אין צורך לנטות מדרך הפשט הפשוט, והביאור הנכון יהיה, שכאן נאסרה כל שחיטה מחוץ לאוהל מועד. כך מבארים גם הרמב"ן והרשב"א, ומביאים הם גם ראיות מתוך מדרשים. בויקרא רבה פרשה כב מובאת ברייתא: "ר' ישמעאל אומר: הרי זה היתר מכלל איסור, לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לא בא הכתוב והתירו להם אלא בשחיטה. ר' עקיבא אומר: הרי זה איסור מכלל היתר, לפי שהיו ישראל נוחרין ואוכלין במדבר, לא בא הכתוב ואסר להן כן אלא בשחיטה. תני ר' ישמעאל לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהיו מביאין קרבנותיהן לכהן והכהן שוחט ומקבל וכו'". ובדברים רבה פרשה ד: "הרבה דברים אסר אותם הקב"ה וחזר והתירם במקום אחר, תדע לך, אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד, מנין, שנאמר: "ואל פתח אהל מועד וגו'" מה כתיב שם: "דם יחשב לאיש ההוא וגו'" וכאן חזר והתירו להם, שנאמר: "רק בכל אות נפשך וגו'". השוה גם את המדרש שהבאנו במבוא לקרבנות: ערכם של הקרבנות ומשמעותם.

לעומת זאת מסכים הספרא לדעתו של ר' עקיבא, שלפיה מדברת פרשתנו רק בקרבנות. דעה שראויה לתשומת לב מביע הרמב"ם, הל' שחיטה ד, יז-יח: "כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר הגוים, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים, שנאמר: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אהל מועד וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' וגו'", אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר, ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה. ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה, וישחטו בכל מקום בעולם חוץ לעזרה, שנאמר: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך וגו'" וזו היא המצוה הנוהגת לדורות לשחוט ואח"כ יאכלו". לפי זה מאחד הרמב"ם את דעותיהם של ר' ישמעאל ושל ר' עקיבא. הוא מסכים לר' עקיבא שבשר נחירה היה מותר, וכנגד זה סובר הוא בהסכם לר' ישמעאל, שפרשתנו מתכוונת לאסור גם את שחיטת חולין וסבור שבחולין היתה רק נחירה מותרת, ומי שרצה דווקא לשחוט היה מחויב להקדיש את הבהמה לקרבן ולשחוט במקדש, (לדעת הרמב"ם מציין הכינוי "נחירה", לפי משמעותו הפשוטה, כל צורה של המתה חוץ משחיטה, שלא כתוספות חולין כ. ד"ה לא אמרן, הסוברים כי גם הנחירה צריכה היתה להיעשות במקום שני הסימנים).

והנה אם בפרשתנו הוטעם איסור השחיטה מחוץ למקדש בזה, כדי שלא יזבחו עוד לשעירים, הרי היה מקום לפי דעת הרמב"ם לבאר, שרק בשחיטה היה חשש של עבודה זרה, מפני שהיו רגילים לשחוט את הקרבנות, ואילו בנחירה לא היה חשש של עבודה זרה, משום שהיא לא היתה נוהגת. בכל זאת יהיה קשה לתאם את דעתו של הרמב"ם עם הכתובים. הביטויים "דם יחשב" – "דם שפך" לעצמם מוכיחים, כי עיקר החשש בא מצד שפיכת דם ולא מצד אופן ההמתה. וחוץ מזה מלמדות ההוראות שבאו להלן, כי אכילת בעלי חיים שהיו ראויים למזבח לא היתה אפשרית אלא אם כן הקריבו אותם שלמים. שהרי ברור, כי הקשר בין המצוות שנאמרו בפרשה שלפנינו מתבאר על הצד היותר טוב, כשנניח, שמתחילה נאסרה המתת בעלי חיים אלא אם כן הובאו לקרבן, כל צורת המתה אחרת נחשבה לשפיכת דם. ואילו עוף וחיה, שלפי הנוהג אינם ראוים למזבח, מותר לשחוט, אך את דמם צריך לפחות לכסות. את הדם אסרה התורה לאכול בכל המקרים. או שהוא מובא על המזבח כדי לכפר בו (פסוק יא) או יכוסה לפחות בעפר. ואחריו בא בפסוק טו איסור נבלה וטרפה. בטריפה, הכוונה לבעלי חיים שראויים למזבח אלא שנפסלו לעולם לשחיטה על ידי סוג מום שנפל בהם. וכאן יוצא שבעלי חיים בריאים וכשרים לקרבן אסור היה להמית אלא אם כן הובאו כקרבן אל המזבח. אמנם, היה כאן מקום לחשש שחסר הדין, מה לעשות בבעלי חיים שנפל בהם מום (ויקרא כב יט ואילך), ולא יכלו להקריבם. אולם, מכיון שהחוק לא ניתן אלא באופן זמני למשך המסע במדבר, לא היה צורך לקבוע דין מיוחד למקרה כזה, שאולי לא היה שכיח כלל באותה התקופה הקצרה, או אפשר, שהלכה זו, כהרבה הלכות אחרות, ניתנה במסורה שבעל פה.

אולם היה מקום להצדיק את דברי הרמב"ם, המביעים אולי את דעתו של ר' עקיבא (השוה הפירושים) ולהתאים אותם לפשט הפשוט של הפסוקים, אם היו מניחים שאיסור בשר נחירה נכלל באיסור נבלה וטרפה (פסוק טו). נבלה, מלשון נבל, כמש, מציינת כל בעל חיים שמת, ואם בנבלת בהמה טמאה נאמר "הנוגע בנבלתם יטמא", מכאן, שכל בעלי חיים טמאים מטמאים במגע, בין אם נשחטו, בין אם לא נשחטו, משום שהשחיטה אינה מועילה להם כלום (השוה לעיל על יא לט). רק את הבהמה הטהורה שנשחטה מוציאה התורה מכלל איסור נבלה, משום שהשחיטה מטהרתה מידי נבלה, אך בשום מקום אין אנו מוצאים, שגם הנחירה מטהרת מידי נבלה. ומכל מקום רשאים אנו להניח, שכל מי שאכל בשר נחירה, נטמא, כפי שההלכה מלמדת: "נבלת עוף טהור מטמאה בגדים בבית הבליעה" (עיין להלן ביאור לפסוק טו).

והאמור בתלמוד (חולין יז. ועוד): "נחירתן זו היא שחיטתן", אינו אלא לענין היתר אכילה, באותו הזמן שהיה מותר. ובאופן הפשוט ביותר מתבארים הכתובים לפי התנא שאומר: "אין שחיטה לעוף מן התורה". כך אפשר היה להניח שהכתובים אומרים, כי הנבלות שמותרות באכילה מטמאות בבית הבליעה. ובמדבר היו שייכים לסוג זה בשר נחירה ונבלת עוף טהור. אך משנאסר אחר כך בשר נחירה, הוצא, כמובן, מדין טומאה זו והועמד במדרגה שוה לנבלת בהמה. אבל לפי התנא הסובר שיש חובת שחיטה לעוף מן התורה, מוכרחים אנו להניח שהחוק של שחיטת עוף ניתן אחר שנאסר בשר נחירה. כי קודם לכן לא היה מקום לצוות על שחיטה לעוף, שהרי בחולין היתה נחירה מותרת ובקדשים היתה נוהגת מליקה בעוף, ולא שחיטה. לכן לא נטעה אם נשער, שעוף של חולין אפילו נבלתו היתה מותרת במדבר. ועל הנאמר ביומא עה: ("מלמד שירד להם עם המן דבר שטעון שחיטה"), אפשר לומר שדברי אגדה הם, ונקרא דבר שטעון שחיטה, מפני שעל פי הדינים שניתנו אחר כך היה טעון שחיטה. בזמן מאוחר יותר, כשנאסר בשר נחירה, הושווה לנבלה לטמא במגע, אולם ההלכה "נבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה" נשארה בתוקפה, משום שבעוף היתה קיימת אפשרות של היתר נבלה, היינו "קדשים דאשתרייא מליקה בהדייהו".

לפי המבואר מובן מדוע נאסרו על הכהנים להלן (כט ח) נבלה וטרפה. גם שם מכוון האיסור לנבלת עוף ובשר נחירה, שלשאר בני ישראל היו מותרים ורק לכהנים היו אסורים מפני טומאה. על פירוש המלה "טרפה" עיין רש"י. אפשר היה גם להניח, כי "נבלה" זו נבלת עוף טהור ו"טרפה" הוא בשר נחירה, שלא מתה מאליה אלא הומתה בידי אדם ("נטרף"). אפשר שכך ביאר לעצמו ר' עקיבא (לפי הרמב"ם) את הפסוקים הללו.

אבל לדעת ר' ישמעאל לא הותר בשר נחירה מעולם, משום שלפי השקפתו הלשון "דם שפך" מונע היתר כל מיני המתה. והנה צריכים לבאר, מה היה דינה של נבלה ממש, שמתה מאליה ולא היתה בה שפיכת דם, לפי ההשקפה ההיא, או של טרפה, שאמנם נהרגה, אבל היתה כבר קודם לכן נגועה במום שאינו ניתן להירפא ולא היתה בה שפיכת דם, הגם אלו היו לפי ר' ישמעאל אסורות במדבר? התשובה היא לדעתי: לא! כבר במבוא לקרבנות ('שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות') הזכרנו את השקפתו של ר' ישמעאל, שלפיה רק הכללות נאמרו בסיני, ואילו הפרטות נמסרו באוהל מועד. ואפשר שלפי ר' ישמעאל גם מצוות אחדות שבמשנה תורה נאמרו רק אחרי כן בערבות מואב, ובמקרה זה ייתכן שהאיסור "לא תאכלו כל נבלה" לא ניתן עדיין בזמן המסעות במדבר. אמנם, איסור טרפה נצטווה כבר לעיל, בשמות כב ל, אבל אפשר היה לצמצם איסור זה על מקרי "בשר בשדה טרפה" (כלומר: דרוסה). ואולי היה לדעת ר' ישמעאל צורך שעת הדחק להיתר נבלה וטרפה מאחר שנאסר בשר תאוה. וראיה לכך, שבפרק ז פסוק כד נאסרו רק חלב נבלה וחלב טרפה, מה שנותן מקום למסקנה, שנבלה וטרפה עצמן היו מותרות (עיין לעיל על ז כד). לעומת זאת לדעת ר' ישמעאל נבלה מטמאה הן באכילה והן במגע ובמשא, ואת "אשר תאכל נבלה" בפרק יז טו, יש לפרש כמו בפרק יא מ. השוה רמב"ן שם (ההלכה שיש להסיק מהכתוב יז טו בענין טומאת בית הבליעה בנבלת עוף טהור, ייתכן שהיא לדעת ר' ישמעאל הלכה למשה מסיני. לצערנו אבד ספר המכילתא לר' ישמעאל לויקרא, ולא נתקיים בידינו ביאורו של תנא זה לפסוק הנזכר). כך מתיישבת פרשתנו גם לשיטת ר' ישמעאל וגם לשיטת ר' עקיבא בלי לזוז מפשוטם של הכתובים.

ומה שנוגע לדברי מבארים אחרונים, שמייחסים את חלקם הגדול של הפרקים יז-כו למחבר אחר, שונה מזה של הפרקים הקודמים, ומכנים אותם בשם "ספר הקדושה" (Heiligkeitsgesetz - H), הרי עתידים אנו לדון על זה בסוף פרק כו באריכות. אך הפרשה כאן שייכת לפי תכנה אל חוקי הקרבנות, וכן אל חוקי המאכלים ואל חוקי הטהרה והטומאה, כלומר: אל החלק הראשון של ספר ויקרא, שאנו ציינו אותו (בהערות מוקדמות לויקרא) בשם "ספר כהנים". ספר הקדושה מתחיל בפרק יח, שנראה ברור כמבוא לחלק חדש, עיין שם. השוה ספרי 'ראיות מכריעות' עמ' ט ואילך, ועמ' טז ואילך.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה