אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק טז · פסוק כג

פסוק כב

כג. לכאורה משמעות הפסוקים כג-כד היא, שסמוך אחרי השתלחו של השעיר יבוא אהרן אל הקודש ויפשוט שם את בגדי הבד, ירחץ את בשרו במקום קדוש, וילבש את בגדי הזהב שלו הרגילים, ואחרי כן יצא ויעשה את העולות. אולם סדר זה אינו מובן לנו, כי: א) איך נדמה שהכהן הגדול היה מחויב להיכנס אל אוהל מועד, רק כדי לפשוט את בגדיו ולהניחם שם? ב) היכן צריך להיות מקום הרחיצה? לא ייתכן שאוהל מועד ישמש מקום לרחיצה, גם הלשון "במקום קדוש" רומז על מקום כל שהוא בתוך החצר שהיה קדוש, השוה ו: ט, יט, ועוד. לפי זה היה על הכהן הגדול ללכת פשוט בגדים מאוהל מועד אל מקום הרחיצה. ולאיזו מטרה היה מכוון המעשה המוזר הזה?! רק כדי שהפשטת הבגדים תיעשה במקום המקודש? – אחרי שיקול דעת מעמיק נמצא, כי נכון מה שאומרים חכמינו במס' יומא עא. שפסוק כג לא נאמר על הסדר. שכן מה שאמרו (שם) "כל הפרשה נאמרה על הסדר", הרי זה משום שלא מצאו שם סיבה להפסקה בסדר הזמנים. כבמקומות אחרים קיים כאן הכלל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". גם במערכת המצוות אין התורה מקפידה תמיד על הסדר הזמני של עשייתן, אלא שומרת על סדר הענינים. וכיון שנעשו ביום הכפורים עבודות שטעונות בגדי זהב ועבודות שטעונות בגדי לבן, נציין את הראשונות כעבודות קדושות, והאחרונות כעבודות קודש קדושות. לכן קובע הכתוב את הסדר כך, שמצווה בראשונה על העבודות שהן "קודש קדושות" ואחר כך על העבודות ה"קדושות" שנעשו בבגדים הרגילים. והנה עד פסוק כג סודרו העבודות שבבגדי לבן בלי הפסקה, אך קודם שפשט אהרן את בגדי הלבן, היה עליו להיכנס עוד פעם אל הקודש, ורק אחר כך, לאחר שנכנס שוב פעם אל הקודש, היה רשאי לפשוט את בגדי הלבן, וכמובן, במקום מיוחד לכך, ולהניחם במקום שפשט אותם. זה יוצא מתוך פסוק כג. ויש לבאר בדיוק כך: לאחר שאהרן נכנס (כלומר: פעם נוספת) אל אוהל מועד, הוא פושט את בגדיו ומניחם שם. אך מטרת ביאתו השנית אל הקודש אינה מפורשת בכתוב. לדעת חכמינו נכנס אל קודש הקדשים כדי להוציא את הכף ואת המחתה, וזה נעשה, לפי רש"י, אחר הקרבת אילו ואיל העם, לפני הקרבת תמיד של בין הערבים, ולפי הרמב"ם אחרי הקרבת התמיד של בין הערבים (השוה רמב"ן לפסוק זה ולחם משנה בהלכות עבודת יום הכפורים ב ב). ויזל סובר, כי הכתוב לא הזכיר ענין זה, משום שהוא מובן מאליו. אולם לדעתי הוצאת הכף והמחתה היו מעשים שניים במעלה, והראיון השני של הכהן הגדול בקודש הקדשים הוא היה העיקר. על הכהן הגדול היה מוטל לעשות את העבודות הקודמות תחת חיפוי ענן הקטורת, משום שכל עוד לא כופר בעד העם, אסור היה לאהרן, בתור נציגו, לראות את פני השכינה. אבל לאחר שנתכפרו עוונות העם "ובא אהרן אל אוהל מועד", כלומר: אז היה רשאי בא כוחו של העם ליראות לפני ה' בלי קטורת, אותה שעה לא היה עוד קודש הקדשים לגביו מקום שאסור היה להתקרב אליו, אלא, היה חלק של אוהל מועד כולו, והיה רשאי להיכנס לשם ביקור של כבוד, כביכול, אצל השכינה. "ובא אהרן וגו'". זהו בעצם סיום עבודת יום הכפורים, בדומה למה שסופר בשמות כד יא, ש"אצילי בני ישראל" היו ראויים, אחרי שהקריבו את קרבנותיהם, לחזות את השכינה ("ויחזו את האלהים"). זאת היתה האחרונה שבעבודות בבגדי הלבן, שאחריה פשט את בגדי הלבן מבלי ללבוש אותם שוב.

"והניחם שם", הם היו טעונים גניזה ואסור היה להשתמש בהם לעולם (יומא כד.).

"ורחץ וגו'", מלמדנו דין חדש: הכהן הגדול טעון טבילה גם כשמחליף את בגדי הלבן בבגדי זהב.

"במקום קדוש". היינו: בעזרה (בזמן מאוחר בלשכה, שנקראת "בית הפרוה"). "ויצא" מכוון לפי ויזל ליציאתו מבית הטבילה, ואמנם, אפשר שמציין את מעברו מעבודת פנים לעבודת חוץ. העבודות הקודמות נחשבות אולי כולן לעבודות פנים, משום שהמעשה העיקרי נעשה בקודש הקדשים, לפי זה פירוש "ויצא" שיעבור אל עבודות החוץ.

"ועשה וגו'". יעשה את שני האילים, שנצטווה עליהם לעיל (בפסוקים ג וה). סדר העבודות ביום הכפורים היה כזה: א. תמיד של שחר ופר ושבעת כבשים של מוסף בבגדי הזהב, ב. עבודות היום, שנצטוו בפסוקים ו-כב, בבגדי לבן, ג. אילו ואיל העם, שעירי חטאת של מוסף (פסוק כד), אימורי חטאת (פסוק כה) ולדעת הרמב"ם גם תמיד של בין הערבים, בבגדי הזהב, ד. הכניסה השניה לקודש הקדשים והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ה. קטורת ונרות (לדעת רש"י קודם לכן תמיד של בין הערבים) בבגדי זהב. אשר לאיל העם, יש ביומא ע: מחלוקת בין רבי ובין ר' שמעון בן אלעזר. לדעת רבי, שנתקבלה להלכה, היה זה אותו האיל, שנזכר בספר במדבר כט ח בין המוספין, ואילו ר' שמעון בן אלעזר סובר, ששני אילים הוקרבו לציבור, האחד בתורת מוסף והשני לחובת היום (דעת יוספוס כדעה האחרונה). אמנם, קשה לבאר לדעת רבי, מה טעם נזכר כאן מבין כל המוספים דווקא האיל? כנראה, הטעם הוא, משום שאיל הכהן הגדול הוצרך להיזכר כאן ולאיל זה היה מקביל איל המוספין של העם. שהרי אל חטאת יום הכפורים היה מצורף קרבן עולה בתורת דורון. לכן היה על הכהן הגדול להביא נוסף על חטאתו גם איל לעולה, ואילו העם יצא ידי חובת הדורון שלו בתורת תוספת לחטאתו, באיל המוסף שלו.

ראוי להזכיר את הסברו של ר' אברהם דנציג בסוף ספרו "חכמת אדם", בהתכוונו לסלק כמה קושיות בפרשה שלנו, הוא מעורר את השאלות הללו: א. בשום מקום אין הפרשה מדברת על יום הכפורים, ורק בפסוק כט נמצאת קביעת הזמן "בחודש השביעי וגו'". ב. למה נזכר בכל הפרשה רק אהרן, הלא כתוב מפורש בסוף, בפסוק לב: "וכפר הכהן אשר ימשח וגו'", הרי יכולות להיעשות כל העבודות על ידי הכהן הגדול. ג. מפני מה נזכר כאן רק איל המוספין. ד. בפסוק כט נאמר: "והיתה לכם לחקת עולם", ומה טעם נשנה הדבר בפסוק לד: "והיתה זאת לכם לחקת עולם"? ה. מדוע לא נכתבה בפסוק כט המלה "זאת" כשם שנכתבה בפסוק לד? ו. למה הוצרך לכתוב בפסוק לד "ויעש... משה", שבא לדעת רש"י להודיע רק שאהרן עשה בבוא יום הכפורים כאשר ציוה ה'? ז. בפסוק כג אנחנו נתקלים בקשיים רבים, שכבר דיברנו עליהם. את אלה האחרונים אמנם סילק הגאון ר' אליהו מווילנא, בהעירו, שלדעת המדרש רבה לפרשה שלפנינו רשאי היה אהרן לבוא לקודש הקדשים בכל עת שהיא, בתנאי שהביא את הקרבנות נצטוו לו בפרשתנו. כך נאמר גם במדרש רבה סוף פרשת תצוה: "כך אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי הקדשים". והנה רק ליום הכפורים היתה באה חובת חמש טבילות ועשרה קידושי ידים ורגלים, ועל כן יש הכרח ל"ובא אהרן" – בפסוק כג – רק אחר-כך, ואילו אם היה רוצה אהרן ליכנס במשך השנה אל הקודש, היה עליו לעשות את הכל כסדר שנאמר בפרשה שלפנינו. ולפי זה מכוונות המלים "כל הפרשה על הסדר" אל אהרן עצמו. מטעם זה אין הפרשה מתחילה ביום הכפורים ומדברת תמיד רק על אהרן עצמו. משום כך בא כאן איל המוסף, מפני שבתוך השנה, כשלא היה מוסף היה על אהרן להביא איל בעד העם. לפי זה אין הפסוקים ב-כח מדברים כלל על יום הכפורים, אלא מכילים הוראות לאהרן, איך עליו לנהוג בהיכנסו במשך השנה לפני ולפנים. אולם בפסוק כט מתחילה פרשה חדשה: כאן סודר החוק של יום הכפורים. ראשית, החובה לענות נפש ולשבות מכל מלאכה. לכן כתוב: "והיתה לכם לחקת עולם", ולא "זאת", כלומר הנאמר כבר קודם לכן, כי אין המדובר על הקרבנות, אלא בפסוק "בחדש השביעי" רק אחרי גמר סידור חוק יום הכפורים מצווה בפסוקים לב-לג, כי ביום הזה יכפר הכהן הגדול על קודש הקדשים, על אוהל מועד ועל המזבח. ואחר כך כתוב בפסוק לד: "והיתה זאת לכם", היינו: כל המצוות הכתובות בפרשה תשמשנה "חוקת עולם", והפסוק "ויעש... משה" מגיד, שאהרן מילא אחרי כל החוקים, כדי שיהא רשאי להיכנס לפני ולפנים.

גם אנחנו נכונים להסכים להסבר הנאה הזה, אשר גם הרב מקלנבורג סומך את ידו עליו, אך בשינויים דלהלן: ההוראות שבפרשתנו הן סיומה של פרשת המילואים של המשכן. יום המילואים נהפך לאהרן הכהן הגדול ליום אבל על ידי מאורע מזעזע. שני בניו נענשו במיתה על שהתקרבו יותר מאשר היו רשאים, או משום שהקריבו קרבן שלא צווה. ובקשר לכך הוזהר אהרן לא לבוא אל הקודש פנימה, שלא ימות גם הוא. וכדי לאפשר לו עם זאת להתחיל את העבודה גם בקודש הקדשים ולגמור את עבודת החינוך, נצטווה לכפר תכף את הקודש, כדי לקבל רשות ליראות מיד לפני השכינה בקודש הקדשים. "ובא אהרן אל אהל מועד" בפסוק כג מציין את סיום טכס החינוך. (ראוי לציין, כי גם לעיל (ט כג) מסתיים מעשה החינוך במלים "ויבא... ואהרן אל אוהל מועד"). שכן אהרן התחיל בשעת החינוך בכל מיני עבודות, רק הסיום היה חסר עוד, כלומר: עוד לא נכנס לקודש הקדשים, מקום התגלות השכינה, ולכך ניתנה לו הרשות רק לאחר שסידר את טכס הכיפור הכללי שצווה בפרשה שלפנינו. והנה בחינוך אוהל מועד נעשו כל העבודות שהיו טעונות בגדי לבן בזו אחר זו. ובתורת הוספה לאותו מעשה הקדוש ביותר הוקרב עולה בעד הכהן הגדול והעם, לשם תודה על שניתנה הרשות לבא כוחה של האומה להיכנס לקודש הקדשים, ולבסוף נמסר הצו על יום הכפורים בתור חוק קבוע לכפר בעשירי לחודש תשרי מדי שנה בשנה. אלא שלפי ההלכה למשה מסיני "ובא אהרן" הוא רק אחרי סיום כל קרבנות היום, או לפחות אחרי גמר קרבן מוסף. כי רק אחרי השלמת החובות העיקרית, לעת ערב, יבוא אהרן אל המקום שבו שרויה השכינה (אפשר שהסיבה לכך היתה, שהמוספין באים בהכרח קודם לביאת אהרן: ואילו איל העם היה לפי ההלכה המסורה שייך למוספין, ו"אילו" היה קשור ל"איל העם". ולפי זה היו אילו ואיל העם קרבים, לשיטת ר' שמעון בן אלעזר, רק אחרי בוא אהרן).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה