אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק טו · פסוק יא

פסוק י

יא-יב, "וכל אשר יגע וגו'", בפסוק זה אנו נתקלים בקשיים גדולים. מתעוררות השאלות: א) למה לו לכתוב שמי שהזב נוגע בו יטמא אחר שזה נאמר כבר לעיל בפסוק ז? ב) אינו מובן התנאי "וידיו לא שטף", מה מועילה שטיפת ידים, הלא כל דבר שבא במגע עם הזב טעון טבילה שלימה, וגם לזב גופו נדרשת להלן בפסוק יג רחיצת הגוף כולו במים חיים? ויזל מבאר, שכאן בא הדין, שמלבד הרחיצה במים צריך לשטוף את הידים, משום שיש חשש שהידים נתלכלכו בזיבה, המטמאה גם לאחר הטבילה (השוה דברי אלעזר בן ערך בתו"כ ומלבי"ם). אך היה זה תמוה, שהכתוב יחייב את הזב, לאחר שספר כבר שבעה נקיים, שטיפת ידים משום חשש שהתלכלכו. לכן היינו רוצים להעיר: לעיל בפסוק ז נאמר: "הנוגע בבשר הזב", כלומר נוגע בבשר הגוף ממש, אולם כאן כתוב: "אשר יגע בו", היינו: הזב נוגע בו, לא בבשרו, אלא בבגדיו. והנה יש מקום להניח, שרק זב שלא שטף ידיו מטמא גם בנגיעה כזו משום שעלול להדביק לכלוך בבגדי הטהור ב"מעינותיו", והטהור נושא את הלכלוך בעת תנועותיו, ו"מעינות של זב" הרי מטמאין במגע ובמשא, ולכן יטמא הטהור. אך אם הזב שטף את ידיו וידוע בוודאות שאין הן מלוכלכות ב"מעינותיו", אין בכל נגיעתו שלא בבשרו ממש לטמא אותו. כך הייתי מבאר את הפסוק הזה, לולא דברי רבותינו ז"ל.

והנה נשמע מה בפי המבארים הקדמונים: הרשב"ם סובר ש"ידיו" פירושו כאן כמו בשרו בפסוק ב, ובא בלשון נקיה, הוא משוה לכך את הביטוי בשופטים ג כד: "אך מסיך הוא את רגליו", ומכיון שלעיל נאמר גם "החתים בשרו מזובו", באה כאן הדרישה לשטיפת ידיו או בשרו. אולם אין למצוא בשום מקום "ידיו" במובן זה. ראב"ע סובר כי כשהזב נוגע בטהור בידים שטופות, נטמא אמנם הטהור, אך בגדיו אינם נטמאים, ואילו נגע בידים בלתי שטופות, נטמאים גם הבגדים. וכן אנחנו מוצאים בפסוק י, שלגבי "כל אשר יהיה תחתיו" נטמא במקרה אחד רק האדם עצמו, ובמקרה אחר נטמאים גם בגדיו. ברם, לעיל בפסוק ז נאמר, שמי שנוגע בבשר הזב, יטמא וגם בגדיו נטמאים, בלי הבדל אם נגע במקום טהור או במקום מלוכלך. רמב"ן מסביר: כיון שהנגיעה נעשית בידים, אומר הכתוב: "וידיו לא שטף", אבל משמעותו שלא הטביל את גופו כולו, כאילו היה כתוב: כל אשר יגע בו הזב בידיו ולא שטף וגו', כלומר: כל מי שהזב נוגע בו בידיו בלי ששטף את עצמו קודם וגו'.

התלמוד (נדה מג.) מפרש, שכאן אין הדיבור בא על נגיעה אלא על היסטו של זב, כי אם הזב מסיט את הטהור, הטהור יטמא. בענין זה חמורה טומאת הזב והדומים לו: זבה, נידה ויולדת, משאר טומאות, כי טומאת היסט או משא בעלמא מטמאה רק כשהטמא מוסט על־ידי הטהור (עיין לעיל על יא כד), אבל לא להיפך, כלומר: אם הטהור מוסט על ידי הטמא, אבל כאן יש טומאת היסט גם אם הזב מניע את הטהור.

"וידיו לא שטף", לדעת רבותינו משמעותו טבילה ומרומז בזה, כי רק חלקי הגוף הנראים לעינים טעונים טבילה ולא בית הסתרים (השוה לעיל שם). גם היסט אינו מטמא אם ההזזה נעשית על־ידי בית הסתרים, ולכן נאמר כאן נגיעה ולא היסט, ואילו היסט, שהטהור נושא את הדבר הטמא, מטמא גם אם נעשה על־ידי בית הסתרים (השוה נדה, שם).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה