פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק טו · פסוק ב
ויקרא טו, א-ג, "בני ישראל", נכרים אינם מטמאין בזיבה, אולם תקנת חכמים מזמן מאוחר גזרה טומאת זיבה על כל הנכרים (נדה לד.).
"איש איש", הכפלת הלשון כוללת גם את הקטן (תו"כ, השוה תרגום יונתן).
"מבשרו", לשון נקיה, כינוי לבשר ערוה (השוה יחזקאל טז כו, כג כ).
"זובו", משלים היחס כמו בבראשית ג טו, מא מ. ומכיון שהמלה זובו מיותרת, אנו למדים מכאן שריר הזב עצמו טמא. הוא מטמא במגע ובמשא, וחמוּר מנבלה בזה שגם מגעו בבגדי האדם, מטמא אותו (כלים א ג, נדה נה:).