פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק טו · פסוק א
חוקים על־דבר זיבה: זב, זבה, נידה, שכבת זרע
את הטומאות שעליהן מדובר כאן, אפשר לכנות בצדק: "טומאות היוצאות מגופו של אדם". אלו הם מקרי זיבה מאיברי המין שגורמים טומאה בין אצל זכרים בין אצל נקבות. הכתוב מדבר על ארבעה סוגים של טומאות אלו, שנים מהם מצויים אצל זכרים ושנים אצל נקבות, והם: זב (א- טו), שכבת זרע (טז-יח), נידה (יט-כד), זבה (כה-ל). חוקי הטהרה באים סמוך אחרי החוקים בדבר הטומאה. ואם מוסיפים עוד את החוקים בדבר היולדת, שהועברו מתוך סיבה מיוחדת לפרק יב, הרי מתגלה לפנינו מערכת של חמשה חלקים, אשר בחלוקה נוספת ניכרים בה עשרה חלקים, שהרי החוקים על־דבר היולדת והזבה מתחלקים לשני חלקים, היינו דיני טומאה ודיני טיהור, דיני נידה מתחלקים על־ידי החתימה ("ולאיש אשר ישכב עם טמאה", פסוק לג) לשני חלקים (פסוקים יט-כג ופסוק כד), ובהתאם לזה גם החוק על דבר שכבת זרע נתחלק לשנים (פסוקים טז-יז ופסוק יח), שהראשון מהם מדבר על האיש והשני על האשה.
טומאת הזב וטהרתו
השאלה לאיזו תופעה מתכוון הכינוי "זב" – שנויה במחלוקת. יש משערים שזוהי מחלת הטחורים, ו"רר" ו"החתים" בפסוק ג פירושם: טחורים פתוחים וטחורים סתומים. מבארים אלה אינם רואים במלה "בשרו" (פסוקים ב'-ג') לשון נקיה לבשר ערוה (השוה ו ג). אולם ההקבלה בין זב וזבה, מחייבת להניח, שזיבה ושכבת זרע באות ממקור אחד (השוה רש"י). ובכלל אין בכל החוקים שלפנינו על דבר הזב אף רמז לכך, שכאן מדובר על זיבת דם. אחרים סוברים, שהכוונה כאן לזיבת מוגלה במחלת העגבת (gonorrhea virulenta). אך זו לא היתה ידועה לפני גילוי אמריקה. לדעת השבעים ויוספוס (קדמוניות ג יא ג, ומלחמת היהודים ה ה ו, ו ט ג) מובן זב הוא הנגוע במחלת γονόῤῥοιος, שבה זבות מאליהן טיפות-טיפות זרע מחמת חולשת אברי המין. נראה, שגם חכמינו הבינו כך את הזיבה שבתורה. (בתוספתא זבים ב נאמר: ״מה בין זובו לשכבת זרעו. זובו בא מבשר מת ושכבת זרע מבשר חי, זוב דומה כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת״). זומר (בספרו הנ"ל עמ' 232 ואילך), וטרוזן (Sitten. gebr. und Krankh. d. alten Hebr עמ' 182.) סוברים, שזיבה היא רק blennorrhoea urethrae, מחלה שבאה עקב דלקת קתראלית בקנה־השתן (urethritis) והיא זיבת ריר (כך גם דילמן). חשוב בשביל קביעת מהותה של טומאת זיבה הוא הכלל שקבעו חכמינו, שזב מטמא רק כשבא בשל הפרעה של אותו אבר, ולא אם סיבה אחרת גרמה לתופעה זו באופן זמני, כגון אכילה ושתיה גסה, התאמצות יתרה, גירוי הדמיון וכו'. "בשבעה דרכים בודקין את הזב", (משנה זבים ב ב).