פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ח · פסוק ל
ל. בשמות כט כא ניתן הצו להזיות אלו תיכף לאחר ההזיות על התנוך ועל הבוהן, היינו לפני הקטרת חלבי איל המלואים. אולם כבר הרמב"ן מעיר, כי הצו "וקדש הוא... ובניו" שבשמות כט כא מראה ברור, שהמעשה הזה בא לאחרונה, ובו היתה צריכה ההקדשה להיגמר. אם נאמר לעיל בפסוק יב "וימשח אתו לקדשו", הרי לא התכוון הפסוק להגיד שזאת היתה השלמת ההקדשה, שכן כפי שמלמד כתוב זה באה ההשלמה הזאת אך עם ההזיה על אהרן ובניו יחד. על שאלתו של הרמב"ן, אם בשעת ההזיה היו השמן והדם מעורבין זה בזה או אם הוזה על אחד בפני עצמו, אפשר היה אולי להשיב, כי לפי מה שביארנו לעיל ושנראה לנו כפשט הפשוט ביותר, היינו שהזית בני אהרן נעשתה רק בשמן, היו השמן והדם נפרדים זה מזה. לדעת ויזל המלים "על בגדיו", ו"את בגדיו" חסרות וא"ו בתחילתן לרמז בזה, כי אהרן בעצמו כבר נתקדש על ידי ההזיה שנזכרה בפסוק יב ושעתה רק בגדיו היו טעונים עוד הקדשה. השוה שמות כט כא.