אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ז · פסוק לח

פסוק לז

"ביום צותו", מציין את היום שבו מקבלים דיני הקרבנות תוקף חוקי. "במדבר סיני" מוסב אל "צותו" (השוה המקומות שנזכרו בקטע הקודם).

אחרי סיום הפירוש על חוק הקרבנות יש להוסיף עוד דברים אחדים לחיזוק הנחתנו שהנחנו מראש בענין מוצאה של הפרשה הזאת מזמן משה רבנו. על יסוד בירורנו לעיל במבוא לקרבנות, בפרק 'אחידותה ושלמותה של תורת הקרבנות, אפשר להגיד, כי אחדותם של כל החוקים האלה הוכחו בלי פקפוק. וכאן אנו רוצים לסכם את היסודות שמעידים על מהימנותם של החוקים האלה.

קנובל מודה, שצריך להניח בעל כרחנו, כי משה רבנו הנהיג הקרבת קרבנות, משום שבכל הזמן העתיק היו אלה החלק העיקרי של פולחן האל ונזכרים אצל העברים מזמנו של משה (גם דילמאן (בפירושו לשמות וויקרא, מהד' ג, עמ' 424) מודה: "אפשר שיש להניח מראש, כי מייסד הדת לא העלים עין מעבודת הקרבנות, מכיון שזה היה חלק כה חשוב של הפולחן בכל הזמן הקדום". אבל בדרך כלל משתמש גם דילמאן בנימוקיו של קנובל בהתנגדו לשיטה, כי חוקי הקרבנות מקורם בתקופת משה רבנו). אלא שקשה להניח – לפי דעתו של קנובל – שמשה מסר תורה כתובה על חוק הקרבנות, אבל משה הנהיג את הקרבות למעשה, ואת השאר השאיר לבאים אחריו. והנה נבחון מה הם הטעמים שהניעו את קנובל להניח, שבזמן הקדום ביותר לא היה חוק מוסכם בכתב על דבר הקרבנות.

וכך הוא קובע: "בזמן קדום שרר אצל העברים חופש גמור בענין מקום הקרבנות, נציגי הפולחן וגם במנהגי העבודה". אחר כך מביא קנובל את כל הפסוקים, שמתוכם יוצא שזבחו מחוץ לאוהל מועד וגם על במות, ששם שרתו אנשי חול וסרו לרוב מחוקי הקרבנות שבתורה.

אולם נעיין נא בפרק האחרון של מסכת זבחים ובמקומות שונים של התלמוד, ונמצא שם מסורות כאלו: א) שהיו תקופות שבהן היו הבמות מותרות (זבחים קיב:). ב) שלעתים, במקרים יוצאים מן הכלל, הותר על ידי הוראת שעה, גם בזמן איסור הבמות להקריב קרבנות מחוץ למקדש (זבחים קיט:). ושגם על פי צו של נביא יוכלו לעשות זאת (ספרי דברים פ' ע). ג) שבפולחן כזה של יחידים לא היו נוהגים הרבה מדיני הקרבנות. כך, למשל, היה מותר לזרים להקריב קרבנות והיה מותר להעלות בהמות נקבות לעולה (זבחים קיג. קכ: עבודה זרה כד: ירושלמי מגילה א יג).

על ידי הרשימות האלו שנמסרו לנו בקבלה, מתחוורים כל הפסוקים שבהם מסופר, שהובאו קרבנות מחוץ למקדש על ידי אנשים חילוניים ובלי להתחשב בחוקי הקרבנות, והכתוב לא הגיב על מעשים אלה כעל מעשים בלי חוקיים. אבל במעשה שמסופר במלכים-א טו, יד וכב, מד, כי גם בתקופת המלכים הכשרים מקטרים העם בבמות, צוין באופן בולט שזה נעשה בניגוד לחוקי התורה. בחילול החוק להקריב בבמות אחרי בנין המקדש התחילו מיד אחרי עלות ירבעם ורחבעם על כסא המלוכה גם בישראל וגם ביהודה (מלכים-א יב לא ואילך, שם יד כג). וכשהמליכו אחרי כן ביהודה מלכים שעשו הישר בעיני ה', ביערו אמנם את פולחן העכו"ם, אך לא הסירו את הבמות, רק מי שבא להסיק ממעשים רעים אלה, שלא היו חוקי קרבנות כתובים בנמצא, יכול היה כמו כן להסיק מן העובדה, שבימי כמה מלכים היתה עבודת האלילים נפוצה, כי לוחות הברית ועשרת הדברות לא היו אז בעולם. זאת ועוד: בזמן בית שני הקימו היהודים במצרים את מקדש חוניו שהיה בלתי חוקי. האם גם אז לא היו עוד חוקי הקרבנות כתובים?! אולם הענין היה כך: בזמן הרדיפות של הסורים, כשקמו מהומות ביהודה, בנה חוניו מקדש במצרים, ואת המעשה הרע הזה כיון שכבר נעשה, שוב לא יכלו לסלקו גם לאחר שהסדר ביהודה הושב על כנו. וכך היה, כנראה, המצב גם בזמן חלוקת הממלכה. היו אולי רבים שלא החשיבו את ירושלים כעיר שנבחרה על ידי ה' והתירו לעצמם להקים במות יחיד שרק חזקיה הצליח לעקרן. על כל פנים ברור, כי ה"הוכחה" הראשונה נגד חזקת חוקי הקרבנות מתבטלת לאור המסורה התלמודית. ואפילו אם היו נוטים לזלזל במסורת התלמוד ולראותה כהנחות מזמן מאוחר, שכוונתן היתה לתאם את דרישות החוק להיסטוריה באופן הרמוניסטי, הרי גם אז מתבטלת הטענה ההיא בפני חקירה מדויקת. הרי כבר הנגסטנברג (בספרו Authentie des Pentateuchs חלק שני, עמוד 39 ואילך), הראה בעליל, כי לפי המסופר בתורה היו מקריבים קרבנות רק באותם המקומות ששם נגלה ה', מקום כזה נחשב למקדש, והאיש שהשם נגלה לו, היה זכאי לעבוד שם את עבודת כהנים. ומלבד זה הרי לאחר שהארון נשבה, הוקרבו קרבנות בכל מקום ומקום, מכיון שהמקדש אשר בשילה נחשב כנמאס בעיני ה'.

ברם קנובל סובר, כי בתורה עצמה יש חוק קרבנות שמקורו בזמן קדום יותר, ושהוא מכוון לפולחן קרבנות חפשי יותר. לפי ס' שמות כ כד ואילך היה מותר לבנות מזבחות בכל מקום בארץ ולעשות אותם מאדמה או מאבנים. אולם מי שיקרא אותו פסוק ביתר עיון, ייווכח, כי שם אין מדובר כל עיקר על מזבחות כי אם על מזבח אחד. שם נאמר קודם לזה: "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם", בלשון רבים, ואחרי כן בלשון יחיד: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך וכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". כאן פונה החוק אל כל העם ואומר: עשה לי מזבח אדמה, אך לא בכל מקום, שימצא חן בעיניך, כי-אם "בכל מקום אשר אזכיר את שמי". ואותו הרעיון עצמו מביע ס' דברים בלשון "במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". בס' דברים מדובר רק על מקום אחד, משום שלעיני הכתוב היה המקדש הקבוע שיישאר במקומו לעולמים. אבל כאן כתוב "בכל המקום", משום שמתכוון בעיקר אל אוהל מועד שעבר ממקום למקום, כמו שדיבר ה' אל נביאו (שמואל-ב ז, ו, השוה דברי הימים-א יז, ה): ואהיה מהלך באהל ובמשכן". ואם כן, לא נאמר בשום מקום בכתוב, שמותר להקריב בכל מקום (השוה עוד פרטים במקומו). ולהלן סובר קנובל, כי החוק הקדום יותר אינו מדבר כלל על זכויות בני אהרן, וכפי הנראה מכיר הוא בעיקר בזכויות הבכורות. זה נכון, וכבר אמרו חכמינו: "עד שלא הוקם המשכן היה העובדה בבכורות" (משנת זבחים, שם). הרי גם לפי החוק שלנו לא עשה אהרן עבודה אלא אחרי המשחו. ואפילו בשבעת ימי המילואים לא היתה לו רשות לשמש בכהונה. קנובל סובר, כי לפי שמות כ כו היה גם לזרים מותר ליכנס אל המזבח. אני איני יכול למצוא הוכחה ברורה לכך בפסוק הנ"ל: ואילו היה באמת כך, הלא ראינו כבר, כי רק המזבח של אוהל מועד היה אסור על הזרים. ועוד אומר קנובל, כי "מחבר החוק שלנו" יודע רק על קרבנות שבאוהל מועד. אולם בפירושנו הוכחנו, כי לפי החוק שלנו היו קרבנות הנוהגים עוד לפני הקמת המשכן.

אולם קנובל רוצה להסיק גם מתוך דברי הנביאים, שחוקי הקרבנות שבתורה לא הגיעו מתחילה לדי הכרה ותוקף. נבחון נא אותם הפסוקים שבנביאים. קנובל אומר: "אלה הם נאומים שבהם נאמר, כי מצוות הפולחן ניתנו על ידי בני אדם", והוא מביא לראיה את הכתוב בישעיה כט יג. אבל לשוא יתאמצו למצוא כאן את הרעיון שהמצוות המעשיות באו מבני אדם. ועוד נראה לו, כי הפסוקים הבאים סותרים את חוקי הקרבנות: בירמיה ז כב נאמר: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח", ובעמוס (ה כה) כתוב, שבמסעי ישראל במדבר ארבעים שנה לא הגיש זבחים ומנחה.

הוכחה זו נגד תקפם של חוקי הקרבנות שבתורה בטלה לגמרי כבר מטעם זה שמוכיחה יותר מדי. שכן קנובל בעצמו והרבה מן המבקרים ששוללים את המסורת, שמשה רבנו כתב את חוקי עבודת הקרבנות, אינם מכחישים, כי משה הנהיג או הסדיר את עבודת הקרבנות. אך באמת מכוונת ההתנגדות שעליה אנחנו קוראים בפסוקים הנ"ל כלפי הדעה הנפסדת שנתפשטה אז בקרב העם: הוא האמין כי מעשה הקרבן כשהוא לעצמו יש בכוחו לפייס את ה', ה' אינו דורש כי אם מעשה הקרבן, וקרבן הוא הוא עבודת ה', הלא כה אמר ירמיהו (ז, ח-י): "הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל. הגנב, רצח, ונאף, והשבע לשקר, וקטר לבעל, והלך אחרי אלהים אחרים וגו' ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה ואמרתם: נצלנו! וגו' המערת פרצים היה הבית הזה?" ובאותו פרק ממשיך הנביא: "עלותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר! כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוצאו אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם" (דברי הנביא אלה מצטטים רק במקצת אותם הדברים ממש, שהכריז ה' באזני העם בעמדו על הר סיני (שמות יט ה). כדי להוכיח מתוכם ברורות, כי לא מעשה הקרבנות כשהוא לעצמו, אלא הציות לה' הוא בעצם המצוה החשובה ביותר). הרי מכריז ירמיהו כאן במפורש, כי לא בעולות וזבחים גרידא משביעים את רצון ה', משום שזה אינו הסך הכל של חוקי ה'. שמוע בקול ה', הכר בו את האל, היותר לו לעם ולכת בכל דרכיו, זהו הכלל של החוק האלהי ורק לאחר שתקיימו את זאת יכולים אתם למצוא חן בעיני ה'. זהו פשוטם של דברי הנביא, אין כאן התנגדות לדברי התורה כי אם שינונם של כל חוקיה בלי להוציא אף אחד מן הכלל. אותו הרעיון מוצאים גם בס' עמוס ה כא ואילך. שם מכריז הנביא בשם ה': "שנאתי, מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרתיכם. כי אם תעלו לי עולות ומנחתיכם, לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט. הסר מעלי המון שיריך, וזמרת נבליך לא אשמע. ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן. הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?!" כאן מוכיח ה' את ישראל: אתם רוצים להשביע רצוני בקרבנותיכם ובשירי העבודה שלכם, אולם מפאת דרכיכם הרעים שנואים אלה עלי. צדק ומשפט אני דורש ולא זבחים. האם גם יכלתם להקריב לי קרבנות בעברכם את המדבר ארבעים שנה? – ארבעים שנה אלו היו אותן השנים שנזכרו בס' במדבר (יד לג) בפסוק: "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם וגו'". אין לראות בארבעים השנה מספר מדויק. אלא מספר עגול. על אותן השנים הביא ר' אליעזר (חגיגה ו:) את הדעה, שקרבן התמיד לא הוקרב בהן. ובאמת לא נזכר במקרא במשך אותה התקופה שום קרבן.

גם אותם הפסוקים מתוך הנביאים, המזלזלים לכאורה בחשיבותם של הקרבנות מביא קנובל לחזק את שיטתו, כי לפיהם יש להחליט שבחוקי התורה לא הונהגו אז אולם כל אחד יכול להיווכח, שהמסקנה הזאת היא מוטעית. כי, ראשית, היא מעידה יותר מדי, כפי שאמרנו לעיל, כיון שהמשפט הקשה ביותר על הקרבנות נמצא בנאומיו של ירמיהו, והכל מודים כי באותה התקופה הכירו הכל בתורה (או לכל הפחות בס' דברים). גם קוהלת מקל בערך הקרבנות (ד יז). – שנית, כבר במשלי (כא כז) נאמר: "זבח רשעים תועבה", לכן אומר ישעיה (א יג) על קרבנותיהם של בני דורו: "קטרת תועבה היא לי". אפשר ללמוד מכאן, כי רק קרבנות הרשעים הם תועבת ה' לפי השקפת הנביאים. כך היתה גם דעתו של הנביא המכונה ישעיה השני (סא ח) "כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה". ועוד: הלא בספר ויקרא עצמו (כו לא) כתוב: "והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם". ולכן אין להביא שום הוכחה מדברי הנביאים, כי הם לא הכירו או לא הודו בחוק הקרבנות שבתורה.

אבל לדעתו של קנובל מעיד החוק בעצמו כנגדו ומוכיח, שרק בזמן מאוחר יצא לאור ויש נימוקים פנימיים שמכחישים, כביכול, את אמיתותו. שכן, לפי סברת קנובל, "משתמט המחבר מלקבוע את המושגים, את הסיבות והמטרות של כל סוגי הקרבנות ומדבר עליהם בצורה, כאילו היו ידועים לישראל מזמן". אולם בעיון מדוקדק נמצא, כי באמת בא אצל כל קרבן הפירוש המדויק בצידו. בס' שמות (כט, יח) נאמר בפעם הראשונה בעולה: "והקטרת את כל האיל המזבחה עלה הוא". מכאן אנחנו לומדים את ההגדרה: עולה היא קרבן בהמה שכולה מוקטרת על המזבח. גם במנחה, ויקרא פרק ב, באה ההוראה שאפשר להביאה מקמח סולת בלתי אפוי או אפוי. ומכאן יוצא, כי המנחה היתה קרבן עשוי מקמח. המושג שלמים מובן מתוך הוראת המלה זבח שלמים, כמו כן מובעת מהות התודה ע"י השם זבח תודה. זו האחרונה היא קרבן שבא להביע תודה על הטובה שנתקבלה, והראשונה היא קרבן על ישועה שבאה למקריב או שמקווה לבואה. על מהותם של חטאת ואשם מעידים השמות שלהם. באשם נזכרו גם הסיבות שמחייבות להביא אותו. בשאר הקרבנות אי אפשר היה לפרט את הסיבות שחייבו את הקרבתם, משום שהכתוב מדבר קודם על קרבנות נדבה, שלא באו בגלל סיבות מיוחדות. המקרים המחייבים קרבנות כגון עולה, מנחה או שלמים, נזכרים במקומות אחרים. ואשר למטרתם של הקרבנות, הרי לא היה צורך לבארה, כשם שגם תכליתם של החוקים על מאכלות אסורים, דיני אישות ועוד לא הוסברה. מלבד זה הלא כתוב, כי הקרבנות באים או "לריח ניחוח לה'", או לכפרת פשעים, וזה מנמק את החוק די צרכו.

מלבד כל האמור לעיל, הרי שלושת סוגי הקרבנות: עולה, מנחה ושלמים הוקרבו כבר לפני הקמת המשכן, ואפילו קודם מתן תורה בסיני, כפי שהוכחנו כמה פעמים, לכן אפשר היה לדבר עליהם כעל ענינים ידועים מכבר.

לבסוף: קנובל סובר, כי המחבר מגלה בעצמו את זמנו המאוחר, בהזכירו (א טז. ד יב) את מקום אוסף הדשן. אבל הדעה הזאת נדחתה כבר לעיל במבוא לקרבנות, בקטע: 'תורת הקרבנות בויקרא ו-ז', בנימוקים מספיקים. שם הוכח כי הדברים מוסבים אל פרק ו, ג-ד, הדנים בחוקי הקרבנות שניתנו בסיני. ולכן אין שום סיבה שמכריחה להסכים לדעה, כי חוקי הקרבנות ניתנו בזמן שלאחר תקופתו של משה רבנו.

ואילו על מהימנותו של החוק שלפנינו מוכיחים כמה נימוקים. אנחנו רשמנו כבר לעיל את הנימוקים האלה, קצתם במבוא לחיבורנו וקצתם בפירוש, ועתה אנו באים רק לסכם אותם בקיצור.

א. את החלוקה לשתי פרשיות – פרקים א-ה ופרקים ו-ז – אפשר להסביר רק בזה, שהחלק השני ניתן בהר סיני יחד עם חוק המילואים, ואילו החלק הראשון ניתן באוהל מועד. אילו היה נמסר החוק בזמן מאוחר, לא היה מובן כלל, מה טעם החסיר המחבר חלקים אחדים בחלק הראשון כדי להשלים אותם אח"כ בחלק השני.

ב. אין לבאר את הדבר שהחוק "צפנה לפני ה'" (א יא) נדחה לפרשת "עולת צאן" ביאור מספיק (כפי שהוכחנו לעיל על א י), כשמניחים שהוא חובר בזמן מאוחר יותר.

ג. את העובדה שהדין על השיריים בחלק הראשון נאמר רק במנחות, אפשר לנמק רק בזה, שהחוק ניתן עוד בזמן שהמנחות נשרפו כליל.

ד. לאחר שכעין סיום לחוק המנחות, מובא האיסור להביאן משאור, נוסף בסוף עוד הדין בדבר מנחת בכורים. זה מתבאר רק מתוך כך שהחוק, כחוק שניתן במדבר, מסיים קודם כל את חוקי המנחות, שאפשר היה להביאן גם בהווה, ורק באחרונה מוסיף הוא את המנחה שהקריבו אותה בזמן מאוחר יותר בארץ הקודש.

ה. פסוק ב בפרשה ה – "והוא טמא ואשם" – מתאים רק למצב שבמדבר, כשישראל כולו חנה מסביב למשכן (השוה לעיל על ה ג).

ו. הפרשה המכילה את דיני חלקי הכהנים, אילו נוסחה בזמן מאוחר יותר, בתקופה שהכהנים נתחלקו בעבודתם לכמה משמרות, היה לה ניסוח אחר לגמרי – כפי שמבאר כבר שד"ל, וגם אנו הסברנו באריכות בביאורנו (השוה לעיל על ז ו).

ז. מקומו של איסור "וחלב נבלה וחלב טרפה" (ז כד) יימצא כמתאים, כפי שראינו (לעיל על ז כב) רק בתנאים ששררו במדבר, כשחל איסור על בשר תאוה. איסור זה רומז גם על פרק יז, שעל כרחו ניתן במדבר (ראה במבוא לויקרא, 'קדמותו של ספר ויקרא').

ח. האנשים שנזכרים בחוק, הם בני דורו של משה רבנו. הכהנים נקראים תכופות בשם "אהרן ובניו" או "בני אהרן הכהנים", וביחוד בולט הביטוי: "זה קרבן אהרן ובניו".

ט. המקום, שבו פורסם החוק, הוא המדבר. שם חונה ישראל במחנה. הפר הנשרף מוצא לא מחוץ למחנה, וזה נעשה גם בדשן המזבח, את האש היה צריך לערוך קודם הקטרת העולה (א ז), מה שהיה נחוץ להזכיר רק בזמן שישראל היה במסעיו, והמזבח הועבר ממקום למקום, ואילו בזמן מאוחר בערה האש תמיד.

י. למשטר של חיי ישראל ולרקע שלו, בזמן שנכתב חוק הקרבנות יש צורה, שאין להתאימה לכל הפחות לתקופת המלכים. מנהיגי העם הם חברי ה"עדה". רק ה"עדה" יכולה להביא אשם על כל העם (ד יג ואילך). ראש העם אינו מכונה כאן (ד כב) בשם "מלך", כמו בזמן מאוחר, אלא "נשיא", ולדעת אותם המבארים שחושבים את הנשיא לראש השבט, מקבלת הסברה הזאת חיזוק נוסף. הייתכן שחוק הקרבנות, אשר בו תופסים האישים רמי המעלה את מקומם בקשר לחטאות שהקריבו, - שבחוק זה, אילו חובר בתקופת המלכים, היה דווקא המלך נשכח לגמרי? זה מוכיח, שבזמן התהוות החוק הזה, לא נהוג היה בישראל השם מלך. ואם אין שום סיבה לכך לדחות את זמן התהוות החוק לאחר תקופת משה רבנו.

(הדעה שנשמעה מפי המבקרים האחרונים ש"תורת כהנים" (PC) מציגה את הכהן הגדול בראש המדינה ולא את המלך, משום שהספר הזה חובר, כביכול, אחרי חורבן בית ראשון, נדחתה כבר לעיל (על ד כב). מלבד זה נביא עוד הוכחה ברורה במבוא לחמשה חומשי תורה, ש"תורת כהנים" היתה לפחות כבר לעיני הנביא יחזקאל).

יא. כל הסיפור בקשר לחוק שלנו על דבר קרבנות המילואים, אשר למחבר שחי בזמן מאוחר יותר בוודאי לא היה ידוע עוד, והכינויים שנזכרו בקרבנות המילואים, "חזה התנופה ושוק התרומה" (ראה במבוא לקרבנות, בסוף הקטע 'תורת הקרבנות שבויקרא ו-ז'), מעידים כי חוק הקרבנות שלפנינו ניתן בזמן משה רבנו.

יב. נוסף לטעמים הפנימיים האלה יש עוד טעמים חיצוניים, היינו, שבכל מקום שהמקרא מספר על קרבנות שהוקרבו בבית המקדש, משמש להם החוק שלפנינו תכנית. כך ביחוד שמואל-א ב, טז, שם נאמר כי בזבחים מקטירים תחילה את החלב ואח"כ נוטל הכהן את חלקו, הושע ד ח, שבו מסופר על הכהנים: "חטאת עמי יאכלו וגו'" (ראה לעיל על ה כד). יואל א: ט, יג, שם הנביא מתאונן, כי "הכרת מנחה ונסך מבית ה'", "כי נמנע מבית אלהיכם מנחה ונסך" (מה שמעיד שהקריבו את התמיד לפי הדינים שבשמות כט מא). מעמוס ד ה יוצא, שאת התורה הקריבו כמשפטה בחוק שלפנינו (ראה לעיל על ז יא). "עמק הפגרים והדשן" (ירמיה לא לט) מוכיח שקיימו את המצוה שבפרשה ו פסוק ד שלפנינו (ראה לעיל על ו ד).

מכל זה אנחנו רשאים להסיק, כי הפרקים ויקרא א – ז והחוקים הכרוכים בהם כולם ניתנו בזמן משה, ונרשמו באותו זמן בכתב ושימשו בזמנים הבאים כתקנות של עבודות הקודש בבית המקדש.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה